חג השבועות ומצוות הביכורים
לכל אחד משלושת הרגלים יש ציווי מיוחד המאפיין אותו. כך בסוכות נצטווינו לדור בסוכה, ובפסח נצטווינו לאכול מצות ולהימנע מאכילת חמץ. גם לחג השבועות יש ציווי מיוחד (פרט לאכילת מאכלי החלב) - הבאת הביכורים. אמנם אין חיוב להביא את הביכורים דווקא בחג, אך חג השבועות מהווה פתיחה לעונת הביכורים ונראה שמי שכבר יכול היה להביא את ביכוריו בחג השבועות - עשה זאת.
המביא ביכורים לבית המקדש קורא את 'מקרא הביכורים' - פרשת "ארמי אובד אבי". וכך מובא במשנה: "עודהו הסל על כתפו, קורא מ'הגדתי היום לה' א-לוהיך' עד שגומר כל הפרשה..." (ביכורים פ"ג). פרשה זו מבטאת את הודאתו של מביא הביכורים לקב"ה על כל הטובה שגמל איתו. באופן מפתיע, המוטיב הבולט בפרשה אינו ההודאה על הפירות שביכרו, אלא דווקא הודאה לקב"ה על ירושת ארץ ישראל:
"כי תבוא אל הארץ אשר ה' א-לוהיך נתן לך נחלה, וירשתה וישבתה בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' א-לוהיך נותן לך... ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו - הגדתי היום לה' א-לוהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו... ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש".
הדגש ששמה התורה על ארץ ישראל במקרא הביכורים שופכת אור חדש על מצווה זו: מוכח ממנה כי הביכורים אינם תודה לקב"ה על הפירות, אלא תודה דווקא על הארץ.
בעקבות הבנה זו, ייתכן לראות גם את חג שבועות בפרספקטיבה מעניינת: בשני הרגלים האחרים, בפסח ובסוכות, אנו מזכירים את יציאת מצרים ומשמרים את הזיכרון הלאומי שלה. פסח הוא חג היציאה ממצרים, וסוכות הוא חג הישיבה בסוכות במדבר. בניגוד אליהם, שבועות לא נועד להזכיר את עצם היציאה או את תהליך הנדודים במדבר, אלא את תכלית היציאה ממצרים: קבלת התורה וההגעה לארץ ישראל. חג השבועות נחוג ביום שבו קיבלו ישראל את התורה, והמצווה המאפיינת אותו היא מצוַת הביכורים, שתכליתה הודאה לקב"ה על הארץ הטובה שנתן לנו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)