חובת השומר לשמור וחובתו לשלם

הרשב"א (קידושין יג ע"א ד"ה סברה) הביא את שיטת הרב אב"ד, ששומר אינו יכול לחזור בו באמצע שמירתו בלי לקבל את הסכמתו של בעל הנכס. הרשב"א חלק על כך, וטען: "שאפילו הפקיד לזמן, למה לא תוכל להחזיר תוך זמן? מי עדיף שומר חנם מפועל שחוזר בחצי היום?". הרשב"א מתבסס על דין מיוחד מדיני הפועלים, הנלמד מגזרת הכתוב, לפיו פועל יכול לחזור בו מהסיכום עם בעל הבית באמצע יום העבודה, שנאמר " 'כי לי בני ישראל עבדים' - עבדי הם ולא עבדים לעבדים". להבנת הרשב"א, אף שומר הוא פועל של בעל הבית, ומלאכתו היא השמירה על החפץ, ועל כן אף הוא יכול לחזור בו בחצי היום.

אמנם, השולחן-ערוך (רצ"ג, א) פסק כדעת הרב אב"ד: "ואם הפקידו אצלו לזמן ידוע - אינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן". כיצד מתמודדים הרב אב"ד והשולחן-ערוך עם טענתו של הרשב"א?

ניסוח אחד, קיצוני למדי, משתמע בקצות החושן (ע"ד, א): "דשמירה אינו ענין לפועל. והוא [ד]דוקא פועל יכול לחזור, משום ד'לי בני ישראל עבדים', אבל שמירה - דהוא חיוב ושעבוד שיתחייב לשלם אם יגנב או יאבד תוך הזמן, אם כן גם כשמחזירו למפקיד ונגנב או נאבד בבית הבעלים - נמי חייב השומר לשלם". מדברי קצות החושן עולה שהשומר כלל אינו מקבל על עצמו חובה לשמור על החפץ, אלא רק חובה לשלם אם יקרה לו משהו, ועל כן אין לדמותו לפועל. דברים אלו נראים מחודשים - האמנם השומר אינו מחויב לשמור? בעיה נוספת היא שבקצות החושן עצמו (ש"ז, א) מפורש ששומר דינו כפועל, ועל כן הוא נקנה בתחילת מלאכה.

על כן, ייתכן שיש יתרון מסויים לניסוח מתון יותר, שמציע ה"חתם סופר" בהגהותיו על השולחן-ערוך, בביאור שיטת הרב אב"ד. לדבריו, לכל שומר יש שתי חובות: חובה לשמור על החפץ, שהרי בעליו מעוניין לקבל בחזרה את הנכס עצמו, ולא את ערכו הממוני; וחובה לשלם כאשר הוא חייב לשלם. להבנת הרשב"א, חובת התשלום היא נגזרת של חובת השמירה - בגלל שמוטל על השומר לשמור והוא לא שמר, מוטל עליו חיוב תשלום. אך לדעת הרב אב"ד, מדובר בשתי התחייבויות שונות שהשומר קיבל עצמו: הסכמה לשמור והסכמה לשלם בנסיבות מסויימות. שתי ההתחייבויות אינן תלויות זו בזו, ועל כן גם אם השומר יכול לחזור בו מחובת השמירה, שכן חובה זו דומה לזו של פועל - הוא אינו יכול לחזור בו מחובת התשלום, שכן חובה זו אינה מעוררת בעיה של "עבדי הם ולא עבדים לעבדים".