חובת כיבוד אב ואם לאישה נשואה

  • הרב משה טרגין

חובת כיבוד אב ואם לאישה נשואה

נשים חייבות בכיבוד אב ואם

המשנה במסכת קידושין (כט.) עוסקת ב'מצוות האב' המוטלות על בנו, וקובעת שבעניין זה האנשים והנשים שווים ברמת החיוב:

"וכל מצות האב על הבן - אחד אנשים ואחד נשים חייבין".

סוגיית הגמרא בהמשך (ל:) מבארת את המינוח העמום הזה, ומסבירה שמדובר במצוות שהבן חייב לקיים כלפי אביו - רוצה לומר, כיבוד אב ואם:

"מאי כל מצות האב על הבן? אילימא כל מצותא דמיחייב אבא למיעבד לבריה, נשים חייבות? והתניא: האב חייב בבנו למולו ולפדותו; אביו אִין, אמו לא! אמר רב יהודה, הכי קאמר: כל מצות האב המוטלת על הבן לעשות לאביו - אחד אנשים ואחד נשים חייבין".

הגמרא קובעת שגם אנשים וגם נשים כלולים במצווה זו. קביעה זו נתמכת על ידי ברייתא המצוטטת בגמרא, שדורשת את המונח "תִּירָאוּ", שבו התורה משתמשת כאשר היא מצווה על מורא אם ואב:

"דתנו רבנן: 'אִישׁ [אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ]' (ויקרא י"ט, ג) - אין לי אלא איש, אשה מנין? כשהוא אומר: 'תִּירָאוּ' - הרי כאן שנים".

הביטוי "תִּירָאוּ" בא בצורת הרבים, ומכך משתמע שגם האנשים וגם הנשים נצטוו במצווה זו.

נשים נשואות פטורות מכיבוד אב ואם

אף על פי שברמה העקרונית החיוב חל גם על נשים, הגמרא פוטרת נשים נשואות מחובה זו. מאחר שהתורה השתמשה גם בצורת יחיד ("אִישׁ"), שממנה משתמעת הגבלה מסוימת של היקף המחויבים במצווה, מסיקה הגמרא שיש נשים שפטורות מן המצווה. הגמרא מפרשת שהפטור נוגע לנשים נשואות, שאינן יכולות לקיים את המצווה:

"אם כן, מה תלמוד לומר 'אִישׁ'? איש סיפק בידו לעשות, אשה אין סיפק בידה לעשות, מפני שרשות אחרים (רש"י: בעלה) עליה".

לפי הגמרא, אישה נשואה פטורה מבחינה הלכתית מכיבוד אב ואם משום שהמחויבות העיקרית שלה מופנית למשפחתה החדשה. ברוך ה', ברמה המעשית נשים נשואות ממשיכות לקיים את מצוות כיבוד אב ואם (ויש שיאמרו שהן מצטיינות בתחום זה יותר מן הגברים הנשואים); אף על פי כן, ברמה ההלכתית-החוקית הן פטורות מחובה זו.

שתי הבנות באופי הפטור

הגישה הפשוטה להבנת הדין הזה היא להתייחס אליו כאל התנגשות מעשית בין ערכים. החובות של אישה נשואה כלפי בעלה גוברות על החובות שלה כלפי הוריה. המשימות בתוך הבית הן באופיין מתמשכות ובלתי פוסקות, ולכן נקבע שהאישה פטורה ממצוות כיבוד אב ואם. לפי הבנה זו, האישה אינה מופקעת לגמרי מן המצווה, אלא היא דוחה את קיומה כדי לעמוד במחויבות אחרת, שהתורה קבעה שהיא עדיפה מן המצווה הזו.

דרך אחרת להבין את קביעת הסוגיה היא לראות את הפטור של אישה נשואה כפטור מבני ולא טכני. מאחר שבהינשאה נכנסת האישה לרשותו של אדם אחר - כלומר לבית אחר - היא כבר אינה נושאת בעול שהוטל עליה בביתה הקודם. בניגוד לאיש, שאיננו משנה את הזהות שלו כאשר הוא נושא אישה, האישה מחליפה זהות (כפי שניתן להסיק מכמה הלכות נוספות), ולכן היא איננה מחויבת בכבוד אביה ואמה (כאמור, ברמה הדינית בלבד).

מהאופן שבו התנסחה הגמרא ניתן להבין את שתי ההבנות. בתחילה הגמרא מתארת את הפטור כפטור מעשי: "איש סיפק בידו לעשות, אשה אין סיפק בידה לעשות"; אחר כך מוסיפה הגמרא נימוק שונה לחלוטין: "מפני שרשות אחרים עליה". הסיומת מתארת סיבה מבנית לפטור - מאחר שהאישה נמצאת במרחב משפחתי אחר, היא אינה חייבת להמשיך ולקיים את המצווה שחלה עליה במצבה הקודם.

אם אין הבעל מקפיד

נפקא מינה הגיונית לחקירה זו תעלה במצב שבו האישה משוחררת מחובותיה כלפי בעלה. הש"ך (יורה דעה, סימן ר"מ ס"ק יט) טוען שאם הבעל ויתר לאישה על קיום החובות המשפחתיות שלה, ובכך אִפְשֵׁר לה לקיים את מצוות כיבוד אב ואם, אז היא אכן מחויבת במצווה זו:

"ונראה, דאם אין בעלה מקפיד - חייבת בכל דבר שאפשר, כמו האיש".

(בודאי בזמננו, בתנאי החיים החברתיים המקובלים בתקופתנו, נצפה כדבר המובן מאליו ל'נדיבות' כזו מן הבעל, באפשרו לרעייתו לכבד את אביה ואמה.)

ככל הנראה, הש"ך ראה את הפטור כפטור מטעמים מעשיים בלבד. באופן מהותי, החובה עדיין רובצת על האישה, אלא שהיא נאלצת לדחות את קיומה במישור המעשי. כיוון שהבעל ויתר על זכויותיו, וקיום המצווה נעשה אפשרי מבחינה מעשית, חוזרת האישה להיות מחויבת בכיבוד אביה ואמה, מאחר מהמצווה מעולם לא נתבטלה. אכן, אם החיוב מופקע לחלוטין בעת הנישואין, ייתכן שבויתור סתמי של הבעל לא יהיה די כדי להחיות את החיוב במצווה. כמובן, אם בשלב מאוחר יותר האישה מתגרשת ויוצאת מרשות בעלה, החיוב שב ומתעורר (כפי שמציינת הגמרא עצמה (בהמשך הסוגיה שם): "אמר רב אידי בר אבין אמר רב: נתגרשה, שניהם שוים"). אך אישה נשואה לא תהיה מחויבת במצווה אפילו אם בעלה פטר אותה מחובותיה כלפיו. מהערת הש"ך ניתן להסיק שהוא תפס את הפטור כהלכה טכנית ומעשית בלבד.

שאלת התוספות ותשובתם

נראה שגם התוספות (ד"ה שיש רשות) הבינו את הפטור כדין מעשי, לפחות בשלב מסוים של הניתוח שלהם. כפי שביארנו לעיל, הפטור של אישה נשואה מהמצווה נסמך על דיוק מהמילה "איש" בפסוק. התוספות תוהים מדוע אישה פטורה, אם ברמת הדאורייתא היא אינה מחויבת לתת את ההכנסות שלה לבעלה. ההלכה אשר קובעת כי 'מעשה ידיה לבעלה' - כלומר, שהבעל רשאי לקבל את הכנסתה של האישה מעבודתה (בתמורה למזונותיה וחובות אחרות שלו כלפיה) - היא רק תקנת חכמים (עיין כתובות מז:). אם, ברמת דיני דאורייתא, לאישה יש מקורת כספיים עצמאיים שלה, מדוע התורה פוטרת אותה מכיבוד אביה ואמה? שאלת התוספות מצביעה על כך שהם הניחו שהאישה פטורה מטעמים שהם מעשיים באופיים.

ברם, תשובת התוספות ברורה פחות:

"ואף על גב דמעשה ידיה לבעלה מדרבנן בעלמא, מכל מקום אינה מצויה אצל אביה, אלא אצל בעלה".

האם התוספות משמרים את ההנחה הראשונית שלהם, שהפטור הוא מטעמים מעשיים? לטענתם, מאחר שהאישה נמצאת בדרך כלל בביתה החדש, קיימים קשיים מעשיים המונעים ממנה לקיים את המצווה, ולכן היא לא מחויבת בה; וזאת חרף העובדה שיש לה אמצעים כספיים משלה. אם נלך בדרך זו, נבין שהתוספות תפסו גם בתשובתם שהפטור בא מטעמים מעשיים; החידוש בתשובה הוא שהקשיים המעשיים הללו יכולים להיות גם מצד הזמן והמקום, ולא רק מצד הממון.

לחילופין ניתן להבין שבתשובתם משנים התוספות את השקפתם על אופי הפטור. באמת אם ההלכה הייתה מטעמים מעשיים בלבד - לא היינו פוטרים את האישה, משום שיש לה משאבים ממוניים משלה. אלא שהפטור בא מטעמים מהותיים: מאחר שהאישה נמצאת ברשות אחרת, בבית אחר, היא כבר איננה מחויבת במצוות ששייכות להשתייכות המשפחתית הקודמת שלה.

קיצור הדברים: למרות שבשלב השאלה תוספות מחזיקים בבירור בהבנה מסוימת של אופי הפטור, התשובה שלהם ניתנת להתפרש לכאן או לכאן.

מצוות מורא אם ואב

שאלה מרתקת אחרת שמתעוררת היא האם האישה פטורה גם ממצוות מורא. חובת כיבוד אב ואם מתחלקת לשתי קבוצות של חיובים: כבוד ומורא. כבוד אב ואם הוא בעיקר סיפוק הצרכים המעשיים והפגנת כבוד (למשל, קימה בפני ההורים), ואילו מורא מבוטא על ידי הימנעות מסתירת דברי ההורים, מישיבה במקומם הקבוע וכיוצא בזה:

"תנו רבנן: איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". (קידושין לא:)

בהחלט ניתן לצפות להתנגשויות ברמה המעשית בין חיובי כבוד הורים לבין החובות המשפחתיות המוטלות על אישה נשואה. אך קשה יותר לצפות להתנגשויות כאלה בין חובת המורא לבין חיובי הבית. האם אישה נשואה פטורה ממורא אם ואב, למרות שלקיום חובה זו אין שום השפעה מעשית על חובות הנישואין שלה? אם אנחנו מבינים שהפטור הוא מטעמים מעשיים בלבד, אין סיבה להרחיב אותו גם למצוות מורא. אך אם נבין שהיא פטורה מכלל חיובי כיבוד אב ואם משום שהיא נמצאת ברשות אחרת, סביר להניח שהיא תהיה פטורה גם ממורא אם ואב. הראשונים לא עסקו במפורש בעניין זה; מפסק השולחן ערוך (יורה דעה, סימן ר"מ סעיף יז) משתמע במידה מסוימת שאישה נשואה פטורה גם ממורא:

"אחד האיש ואחד האשה שוין בכבוד ובמורא של אב ואם, אלא שהאשה אין בידה לעשות, שהיא משועבדת לבעלה, לפיכך היא פטורה בכבוד אב ואם בעודה נשואה".

מרש"י בסוגיה (קידושין ל: ד"ה נתגרשה) ניתן להסיק את ההיפך - שאישה נשואה מחויבת במורא אם ואב גם במקום שחובת כיבוד אב ואם לא חלה:

"נתגרשה מבעלה, הרי היא כאחיה במצות כיבוד".

זמן חלות הפטור

נושא מעניין נוסף שלא מצאנו דיון מפורש בו הוא השאלה באיזו נקודת זמן מדויקת חל הפטור. לכאורה, אם הפטור בא מטעמים מעשיים, הוא יקבל תוקף רק בזמן שבו האישה נכנסת לגור עם בעלה החדש ומתחילה לשאת בחובות המשפחה. לעומת זאת אם הפטור הוא מהותי, סביר שהוא יחול בזמן בו נכנסת האישה לרשות בעלה - זמן, שלפי מספר סוגיות יכול להיות מוקדם לכניסה הפיזית שלה למגורים עם בעלה. (אישה נחשבת כמי שנכנסה לרשות הבעל מיד כאשר היא 'נמסרת' לשלוחי הבעל, שילוו אותה אליו לנישואין הממשיים (עיין משנה כתובות מח.-: ובסוגיית הגמרא שם) .