חובת שחיטה ואיסור נבילה

  • הרב מתן גלידאי

חובת שחיטה ואיסור נבילה

לכאורה לא מובן מדוע נזקקה התורה לומר, שאדם הרוצה לאכול בשר חייב לשחוט את הבהמה כדין קודם אכילתו ("וזבחת... כאשר ציוויתיך") - הרי התורה כבר הזהירה מפני אכילת נבלה, היינו בהמה שלא נשחטה באופן כשר, וממילא ברור שיש לשחוט את הבהמה כהלכה כדי לאכול את בשרה.

מהו, אם כן, היחס שבין חובת השחיטה לבין איסור האכילה של נבלות? מצאנו בראשונים שלוש דעות בשאלה זו:

1. הרמב"ם בספר המצוות (עשה קמ"ו) ובתחילת הלכות שחיטה כותב שהשחיטה היא מצוַת עשה, ולא רק דרך להימלט מאיסור נבילה. מובן שגם לדבריו אין זו מצווה חיובית, שאדם מוכרח לרדוף אחריה ולקיימה, ואין מניעה שאדם יהיה צמחוני או שיקנה בשר בחנות; אולם החפץ באכילת בשרה של בהמה כלשהי - חלה עליו מצוַת עשה לשחוט אותה באופן כשר, והוא מקיים מצווה בשחיטה זו. לדבריו, אין כאן כפילות: ישנה מצוַת עשה לשחוט, ולצידה ישנו איסור לאכול את בשרה של בהמה שלא נשחטה כדין.

2. הראב"ד (בהשגות על מניין המצוות), הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות, שורש א') ואחרים חולקים על הרמב"ם, וסוברים שהשחיטה אינה מצוַת עשה, אלא רק "לאו הבא מכלל עשה" - כלומר, כאשר התורה ציוותה לשחוט, כוונתה היתה רק לאסור אכילה בלא שחיטה. לדבריהם, חוזרת השאלה: מה מוסיפה מצווה זו על מה שכבר נאמר באיסור נבילה?

התשובה לכך היא שהאיסור הנלמד ממצוַת השחיטה נוגע לכל בהמה שלא נשחטה כדין, כולל בהמה חיה, ולא רק לנבילה. הראשונים מכנים זאת "איסור אינו זבוח". אמנם בהמה חיה אסורה ממילא, מצד אבר מן החי, אולם ישנן השלכות שונות לקיומו של איסור גג אחד, הכולל בתוכו גם בהמה חיה וגם נבילה. כך למשל כותב תוס' בשבועות (כד ע"א ד"ה "האוכל"), שהאוכל ביום הכיפורים בהמה שמתה באותו יום - לוקה, ואין אומרים שבהמה זו היתה אסורה עוד לפני שמתה מצד איסור האכילה ביום הכיפורים ו"אין איסור חל על איסור", שכן הבהמה היתה אסורה עוד לפני שמתה מצד איסור "אינו זבוח", ואיסור זה המשיך להתקיים גם אחרי מותה.

3. תוס' שם מביא גם את דעתו של הריצב"א, שכופר בקיומו של איסור "אינו זבוח", וכותב שהאוכל בהמה שמתה ביום הכיפורים אינו לוקה. לדבריו אכן אין למנות את חובת השחיטה כמצווה או כאיסור נפרד, ואין זה אלא צידו השני של איסור הנבילה. התורה קבעה במקום אחד שנבילה אסורה, ובמקום אחר הסבירה מה צריכים לעשות כדי להתיר את הבהמה באכילה.