חולין דף ט – סכנתא ואיסורא

  • הרב אברהם סתיו
בגמרא (ט ע"א) הובאה דעת רב הונא שבהמה שנשחטה "הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה", כאשר ההשלכה המעשית של כלל זה היא במקרה שבו לאחר השחיטה בא זאב, נטל את בני המעיים והחזיר אותם כשהם מנוקבים. במקרה כזה היינו צריכים באופן עקרוני לחשוש שמא הנקבים היו בבהמה כבר בחייה והיא טריפה (עי' תוס' ד"ה אמר), ולמרות זאת אנו תולים את הנקבים בזאב משום שהבהמה בחזקת כשרות.
רבי אבא מקשה ממקרה דומה, שבו ציפור ניקרה בתאנה ונמצאו בה נקבים, ושם הכריעה הברייתא שיש לחוש שמא היה בתאנה נקב של נחש גם קודם שניקרה בה הציפור, והתאנה אסורה משום סכנת הארס שבה, ואין תולין את הנקב בציפור.
רב הונא ענה לקושייתו של רבי אבא בכך שהברייתא המחמירה דנה בענייני סכנה, ואין ללמוד ממנה לדיני איסור והיתר הקלים יותר, ולכך הסכים גם אביי. מאידך, רבא לא קיבל חילוק זה, וטען שיש להשוות בין איסורא וסכנתא אשר בשניהם יש להכריע לחומרא במקרי ספק. מסקנת הגמרא (י ע"א) היא כדעת רב הונא ואביי ש-"חמירא סכנתא מאיסורא".
מחלוקת האמוראים, הנפרשת על פני שלושה עמודים, סובבת סביב מספר נקודות ועקרונות, ואנו נדון רק באחד מהם. קושייתו של רבא על החילוק שבין סכנתא לאיסורא נשמעת הגיונית ביותר (ט ע"ב):
"אמר ליה רבא: מאי שנא ספק סכנתא לחומרא? ספק איסורא נמי לחומרא!"
כלומר – גם אם נקבל את ההנחה שסכנה היא דבר חמור יותר מאיסור, אין לכך משמעות בדיני ספיקות, שהרי גם בדיני איסור וגם בדיני סכנה נאמר הכלל שיש להחמיר במקרי ספק!
רב הונא ואביי אינם עונים לשאלה זו, אלא רק מביאים מספר ראיות לחילוק בפועל בין הדינים. ניתוח של ראיות אלו מעלה שחומרתו של ספק סכנה באה לידי ביטוי בכך שאנו מחמירים בספק כזה גם כאשר הוא ניצב כנגד רוב או חזקת היתר. מהו אם כן החילוק המהותי שבין סוגי הספיקות, הגורם לכך שנחשוש לספק סכנה גם במקרים אלו?
נראה שניתן לחלק בין שתי סיבות שונות לחלוטין מדוע נאסרו ספיקות באשר הם:
א. מציאותית – ניתן להבין שההחמרה מספק נובעת מסברה פשוטה של חשש אמיתי שמא נפגע בדבר האסור.
ב. הלכתית – ניתן להבין שהתורה (או חז"ל) קבעה שיש להחמיר בספק כחלק מההגדרה ההלכתית של האיסור.
בשערי יושר (א, ג) מובאות שתי אפשרויות אלו כמחלוקת ראשונים בהבנת דין "ספק דאורייתא לחומרא", אך ייתכן שהן משקפות את ההבדל שבין ספק איסורא וספק סכנתא. ספק איסורא הינו נושא הלכתי, וממילא ההחמרה בו הינה קביעה הלכתית. ממילא, ייתכן שכללים הלכתיים כגון חזקת היתר יוכלו לשנות את ההכרעה ההלכתית לקולא. מאידך, הסכנה הינה עניין מציאותי וההכרעה להחמיר בספיקה נובעת מתוך חשש מציאותי מפגיעה בדבר המסוכן. חשש כזה אינו יכול להיות מושפע מכלים הלכתיים כגון חזקת היתר, ואפילו לא מחלק מסוגי הרוב, משום שכל עוד האפשרות המציאותית של הסכנה קיימת יש להתרחק ממנה.
נראה שזוהי גם כוונת החתם סופר בחידושיו על אתר:
"מי קמדמית איסורא לסכנתא. החילוק קל להבין – באיסורא אפי' יזדמן לו ממיעוט טריפות אין לו עון אשר חטא דכתורה עשה לסמוך על הרוב ומי שהזהיר על הטריפה הוא התיר לסמוך על רובא. משא"כ בסכנת נפשות אם יזדמן לו מהמיעוט ויסתכן א"א להשיב נפש ופשוט".