חולין | דף מא | שם צער

כאשר אדם לא רק השתחווה לבהמת חברו, אלא גם שחט אותה לשם עבודה זרה, נחלקו בדינה במשנה, בגמרא ובראשונים. הרמב"ם סבור שאין אדם אוסר את שאינו שלו, ואילו הראב"ד סובר שאדם אוסר את שאינו שלו (הלכות שחיטה, ב כא).

בגמרא מעלים הנחה שלפיה יהודי ששוחט את בהמת חבירו לעבודה זרה – כוונתו רק לצער את חבירו, ולא לעבוד עבודה זרה:

כלומר – אף אם היהודי אומר בפירוש שכוונתו לשם ע"ז, הוא לא יהיה נאמן, ולכן הבהמה לא תאסר.

הסיבה לכך יכולה להיות משום שאומנם אותו אדם יתחייב מיתה, מכיוון שאף העובד ע"ז על מנת להקניט מתחייב במיתת בית דין, אולם הבהמה לא תאסר משום שרק בהמה שהתכוונו בשחיטתה שתהיה לשם ע"ז נאסרת משום תקרובת ע"ז. מכאן ניתן לומר שאף לדעת רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק, שאין אדם אוסר את שאינו שלו, כוונת דבריהם שאדם באמת יכול לאסור, אך הוא אינו מתכוון לעשות זאת ולכן אינו אוסר [אולם יש באחרונים (ים של שלמה, חזון איש) שדוחים הבנה זו].

הסיבה להנחה זו, שהיהודי רק מתכוון לצער, היא ש'אין אדם משים עצמו רשע'. השאלה המתבקשת היא מדוע לא נאמר 'פלגינן דיבורא', ולא נאמין לפוסל אותו על סמך דבריו, אבל כן נאמין – או למצער נחשוש – לעניין איסור, ולא כמו שנפסק בשו"ע (יו"ד הלכות שחיטה ד, ד):

"ישראל ששחט בהמת חבירו לעבודת כוכבים, לא אסרה, שודאי לא כוון אלא לצערו, ואם יש לו שותפות בה, יש אומרים שאוסר גם חלק חבירו, ויש אומרים דגם בזה אינו מכוין אלא לצער שותפו ולא לאסור".

רבי יהונתן אייבשיץ כתב שהדין שאדם אוסר את שאינו שלו על ידי מעשה הוא רק מדרבנן, ובדרבנן יש להקל (כרתי ופלתי יו"ד ד).

בעניין שותפות: לפי התוספות (ד"ה בישראל) הבהמה מותרת אפילו כשיש שותפות. כשיש שותפות בבהמה יהודי אחד אינו אוסר, משום שאנו מניחים שכל כוונתו היא רק לצער את חברו. אם כן, מוכח מדבריו שאין בכוונתו אלא לצער, ולכן גם החלק שלו לא יאסר.

אולם לדעת רש"י, הרמב"ן והרמב"ם, כאשר יש ליהודי האוסר שותפות בדבר – הוא אוסר גם את חלקו של חברו. נראה שניתן להבין זאת על פי מה שאמרו התוספות (ביבמות פג, ב) שהכלל 'אין אדם אוסר את שאינו שלו' אמור רק באיסורים התלויים במחשבה, אבל התלויים במעשה מציאותי וודאי שאוסרים, כמו בשר וחלב (ובשונה, לדוגמא, מכלאיים).

הטעם לדעה שאוסרת במעשה הוא שדווקא במחשבה אין אדם אוסר, כי איסור שבמחשבה הוא איסור שהאדם מחיל אותו, ואין לאדם כח להחיל איסור על דבר שאינו שלו. אך איסור שבמעשה הוא איסור שחל מעצם הפעולה, דהיינו, בלי קשר לשייכות החפץ לאדם שעשה את המעשה – לדוגמא, שפיכת חלב על בשר, שמעצם התערבות הבשר עם החלב נוצר האיסור.