חולין דף נה – עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל

  • הרב ירון בן צבי
בעניין השאלה הכללית, האם כאשר נאמר בתורה "עד" הכוונה ל"עד ועד בכלל", היינו שיש לכלול בדין האמור גם את מה שנאמר לאחר המלה "עד", או שהכוונה היא ל"עד ולא עד בכלל", היינו שמה שנאמר לאחר מלה זו אינו כלול, נאמר בגמרא (נזיר ו ע"ב):
"אמר לך רב מתנא: כולי עלמא שלשים בעינן, והכא בעד ועד בכלל פליגי, רבי יאשיה סבר: עד ולא עד בכלל, ורבי יונתן סבר: עד ועד בכלל".
דהיינו, נאמר בתורה (במדבר ו, ה) בעניין נזיר:
"כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ".
רבי יאשיה סובר שכוונת הפסוק במילה 'עד' היא לא לכלול את היום השלושים, שהוא היום האחרון לנזירות, וזו הסיבה לכך שהתורה כתבה "גדל פרע שער ראשו", כדי ללמדנו שהנזיר צריך לגדל שיער במשך שלושים יום. ואילו רבי יונתן סובר שכוונת הפסוק לכלול את היום השלושים.
בדף נד (עמוד ב) אמר רב נחמן שבמקום שנתנו חכמים שיעור של סלע, הדין הוא שסלע בדיוק הוא כיתר מסלע. מסקנת הסוגיה בהסבר דבריו של רב נחמן היא שבכל מקום יש להחמיר:
"התם לחומרא, דא"ר אבהו א"ר יוחנן: כל שיעורי חכמים להחמיר".
רש"י על הסוגיה בדף נד כתב שסלע כיתר מסלע לעניין חסרון גולגולת, ששיעורו בסלע. כשהנקב בגודל של סלע – דינו כיתר מסלע, וממילא הדין במקרה זה הוא שהבהמה טריפה.
מקור הדיון הוא במשנה באהלות (פרק ב' משנה ג'):
"אלו מטמאין במגע ובמשא ואינן מטמאין באהל: עצם כשעורה, וארץ העובדי כוכבים, ובית הפרס, אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי, השדרה והגלגולת שחסרו. כמה הוא חסרון בשדרה? בית שמאי אומרים: שתי חוליות, ובית הלל אומרים: אפילו חוליה אחת. ובגלגולת – בית שמאי אומרים: כמלוא מקדח, ובית הלל אומרים: כדי שינטל מן החי וימות. באיזה מקדח אמרו? בקטן של רופאים, דברי ר' מאיר, וחכ"א: בגדול של לשכה".
גופתו של אדם מת מטמאת במגע, במשא ובאוהל. עצם בודדת מטמאת במגע ובמשא, אבל לא באוהל, אלא אם כן מדובר בגולגולת שלמה, עמוד שדרה או רוב עצמות הגוף. במשנה מבואר מה נחשב כגולגולת שלמה – מחלוקת בית שמאי ובית הלל, ובית הלל סבורים שחסרון לעניין זה הוא מה שיגרום לאדם למות אם יינטל ממנו בעודו בחיים. הגמרא בבכורות (לח, א) מבארת ששיעור זה הוא סלע (אותו חיסרון אשר מטריף את הבמה). אף על פי שבמקרה זה החומרא משתנה, שכן בעניין טהרות – אם נדון סלע כיותר מסלע, נטהר, אך אין זה משנה את עצם מהות דברי רבי יוחנן – בכל נושא מחמירים כפי עניינו.
כלומר – בדיני טריפה יש לדון סלע כיותר מסלע ובדיני טהרות יש לדון להיפך. הרשב"א (חולין נד ע"ב) כתב שאין מה לתהות בדבר זה, שזו היא חומרא של חכמים ולא מעיקר דין תורה, ולכן מודדים כל דבר לחומרא (חוץ מדיני כתמים):
"ואם תאמר דתרי גווני בחד שיעורא לא אמרי' לגבי אהל סלע שלם ולגבי טריפה דמינה דייקינן סלע מצומצם יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, לא היא דעיקר שיעוריה דהיינו כסלע הוא דדייק רב יהודה לענין טריפה אבל זה מצומצם וזה מרווח, דהא לאו מדינא אמרינן הכי אלא חומר הוא שהחמירו חכמים באיסורי תורה".
יוצא מדברי הרשב"א ששאלת 'עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל' בעניין שיעורים אינה קשורה לשאלה הכללית של משמעות הלשון 'עד'; בענייננו השאלה בעיקרה היא אחת – האם יש למדוד את השיעורים בצימצום או ברווח, והמסקנה היא שתמיד יש להחמיר בהתאם לנושא.