חולין דף סג – רב וצייד

  • הרב אביהוד שורץ
הגמרא בדפים ס"ב-ס"ג סוקרת מינים שונים ומגוונים של עופות. כל אחד מחכמי התלמוד מזכיר את שם העוף במונחים המוכרים לו, והפרשנים הישנים והחדשים מעלים הצעות שונות לזיהוי כל אחד מן המינים. אין ספק שמלאכה זו, של זיהוי וסיווג כל אחד מן המינים, אינה מן הפשוטות.
הגמרא קובעת כי יש צורך במסורת ברורה כדי להתיר עוף באכילה, ובכך עסקנו בעיון הקודם. הגמרא בסוגייתנו (דף ס"ג עמוד ב') מעוררת שאלה מעניינת, והיא: מיהו בעל מסורת, שעליו ניתן לסמוך בהיתר אכילת העוף? כך נאמר בגמרא:
"נאמן הצייד לומר: עוף זה טהור מסר לי רבי. אמר ר' יוחנן: והוא שבקי בהן ובשמותיהן.
בעי ר' זירא: רבו חכם, או רבו צייד? תא שמע, דא"ר יוחנן: והוא שבקי בהן ובשמותיהן; אי אמרת בשלמא רבו צייד – שפיר, אלא אי אמרת רבו חכם, בשלמא שמייהו – גמיר להו, אלא אינהו – מי ידע להו? אלא לאו, שמע מינה: רבו צייד, שמע מינה".
דומה שהדיון שבגמרא מבוסס על הנקודה שהזכרנו לעיל. לאמור – העיסוק בעופות למיניהם דורש לא רק בקיאות הלכתית, אלא גם בקיאות מעשית ומציאותית במינים השונים. משום כך, בהחלט מסתבר שהמסורת מפיו של צייד הינה מדוייקת ואחראית יותר מן המסורת מפיו של תלמיד חכם.
המהרש"ל (ים של שלמה על אתר, סימן קט"ו) נרתע מן הפשט הפשוט בסוגיה, שלפיו הכרעת המסורת נתונה בידי צייד-זאולוג, ולא בידי תלמיד חכם, ועל כן כתב:
"אבל מכל מקום אם מעיד החכם על עוף זה שמקובל מאבותיו שטהור הוא מהימן, ובפרט האידנא שאין לנו צייד, אלא מסורת מאבותינו".
הוי אומר – סמכותו של החכם בוודאי איננה פחותה מזו של הזאולוג, ועל כן רשאי אף החכם לקבוע בפירוש שעוף זה או אחר מותר באכילה. הש"ך (יורה דעה, סימן פ"ב ס"ק א') פסק להלכה כדעת המהרש"ל, והעניק סמכות מסורתית גם לחכם.
גם מדבריו של רש"י בסוגייתנו עולה נימה דומה לזו של המהרש"ל. רש"י מתאר שלוש דרכים להעברת מסורת בנוגע לעוף:
"במסורת – אם זכור הוא באדם כשר שאכלו, או שמסר לו רבו או צייד חכם שהוא טהור".
לדעת רש"י די בכך שאדם כשר אכל ממין עוף זה, וכמו כן די בכך שתלמיד חכם קבע שהוא מותר. מסתבר שרש"י איננו דורש דווקא סמכות מדעית מקצועית לצורך זיהוי העוף.
זאת ועוד, גם כאשר מציג רש"י את האפשרות השלישית הוא עוסק ב"צייד חכם". יש לעיין מה פשר המונח "חכם" בהקשר זה; האם כוונתו לצייד משכיל ומלומד, כפי שעולה מפשטות הסוגיה, או שמא מדובר על תלמיד חכם, הבקיא בהלכה.
לעניות דעתי, אפשרות זו האחרונה, שלפיה העברת המסורת מצויה בידי צייד-חכם, היא המסתברת ביותר. סוגייתנו מציבה דרישה לתלמיד חכם שלם, אשר ידיו רב לו הן בחוכמת התורה, והן בחוכמת הטבע והמדע. רק מי שבקיא בשני התחומים לאשורם, יוכל להוציא מתחת ידיו פסק הלכה מדוייק ואחראי בנושאים המשלבים בין שני התחומים.
הדברים נוגעים לשאלה רחבה הרבה יותר, בדבר הזיקה שבין הבקיאות בהלכה ובין הבקיאות במציאות. כך הגדיר זאת, בהקשר אחר, הרב שלמה אבינר (בהקדמתו לספר "כחיצים ביד גיבור", מאת הרב אביחי רונצקי, כרך ב'):
"אך באשר לשאלה העקרונית מי עדיף, אולי נראה שאפשר לחלק. אם מדובר בפסיקת עקרונות הלכתיים כלליים מחודשים, ודאי שגדולי הדור עדיפים, ויתר על כן, מסתבר שרק הם רשאים לפסוק בנידון. אבל אם מדובר בשימוש באותם כללים גדולים כדי לפסוק הלכה במציאות מסוימת מסובכת שחשוב להעריכה נכונה, אז תלמיד חכם שחי באותה מציאות, הינו עדיף".
החזון המשתקף מדברי הרב אבינר הוא שראוי שיעמדו לעם ישראל אנשי מעלה המומחים בתחומם, ומכוח העובדה שהינם "תלמיד חכם שחי באותה מציאות" יוכלו לקבל את ההכרעה ההלכתית הנכונה.