דילוג לתוכן העיקרי

חולין | דף עב | טומאת עובר במעי אישה

במשנה (עא ע"א) נאמר:
"האשה שמת ולדה בתוך מעיה, ופשטה חיה את ידה ונגעה בו – טמאה טומאת שבעה".
בגמרא (עב ע"א) מבואר ששאלת התוקף של טומאה זו נתונה במחלוקת תנאים:
"דתניא: 'וכל אשר יגע על פני השדה' – להוציא עובר במעי אשה, דברי ר' ישמעאל; ר"ע אומר: לרבות גולל ודופק.
ור' ישמעאל – גולל ודופק הלכתא גמירי לה,
ור"ע – עובר במעי אשה טמא מדאורייתא, מנא ליה? אמר ר' אושעיא, אמר קרא: הנוגע במת בנפש... איזהו מת שבנפש של אדם – הוי אומר זה עובר שבמעי אשה".
מדברי הברייתא והגמרא עולה שלדעת רבי עקיבא טומאת ולד במעי אמו היא מדאורייתא, ואילו לדעת רבי ישמעאל אין כאן טומאה מדאורייתא ולכן צריך לומר שטומאת החיה היא רק מדרבנן. הראשונים נחלקו מהו יסוד המחלוקת בין התנאים:
א. שיטת רש"י, כפי שעולה ממספר מקומות (כגון ד"ה להוציא), היא שמחלוקת התנאים היא ביחס לדין הכללי של טומאה בלועה, שבו דנה הגמרא בדף הקודם. כלומר – דברי הגמרא לעיל, שטומאה בלועה אינה מטמאת, הם דווקא לפי שיטת רבי ישמעאל, ואילו לדעת רבי עקיבא גם טומאה בלועה מטמאת.
ב. שיטת התוספות (ד"ה גזירה) היא שלכל הדעות טומאה בלועה אינה מטמאת, ומחלוקת התנאים היא דווקא ביחס לעובר שהוציא את ידו מחוץ לרחם וכבר אינו נחשב כטומאה בלועה.
ניתן אולי לראות שורש למחלוקת הראשונים כבר במהלך הגמרא, מתוך הבחנה בפער מסוים שקיים בין דברי הברייתא ובין דברי הגמרא. בברייתא הנזכרת לעיל נאמר שמחלוקת התנאים הינה סביב המילים "על פני השדה" – רבי ישמעאל ממעט ממילים אלו עובר במעי אישה, ורבי עקיבא אינו ממעט. בפסוק זה אין כל רמז לכך שמדובר בעובר במעי אישה, ונראה בבירור שמדובר בדין כללי, שעניינו הוא שהטומאה צריכה להיות "על פני השדה", היינו גלויה ולא טמונה. ממילא, שיטת רבי עקיבא איננה צריכה כל מקור עצמאי, ודי לה בכך שאינה מקבלת דרשה זו ולומדת ממילים אלו דין אחר.
אמנם, בהמשך הגמרא הובאו דברי ר' אושעיא, שהביא מקור עצמאי לשיטת רבי עקיבא: "'במת בנפש' – איזהו מת שבנפש של אדם הוי אומר זה עובר". מקור זה מתייחס באופן ממוקד לדין עובר במעי אישה, ונראה שהובא מתוך הבנה שמחלוקת התנאים עוסקת בדין מיוחד זה ויש צורך במקור לכל אחת מן השיטות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)