חולין דף עג – עובר שהוציא ידו קודם שחיטת אמו

  • הרב אברהם סתיו
במשנה (עב ע"א-ע"ב) נחלקו תנאים בדינו של עובר שהוציא ידו קודם שנשחטה אמו. לכל הדעות איבר זה אסור באכילה ולא הותר על ידי שחיטת האם, אלא שנחלקו ביחס לטומאתו: לדעת ר"מ הוא טמא טומאת נבלה, ואילו לדעת חכמים הוא טהור. סברותיהם של התנאים מבוארות במשנה, וביתר פירוט בברייתא המובאת בגמרא (עג ע"א):
"אמר להן רבי מאיר: וכי מי טיהרו לאבר זה מידי נבלה?
אמרו לו: שחיטת אמו.
א"כ תתירנו באכילה!
אמרו לו: טרפה תוכיח, ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה ואינה מתירתה באכילה".
טענתו של רבי מאיר פשוטה וברורה: מכיוון שכולם מודים ששחיטת האם אינה מועילה להתיר את יד העובר באכילה, הרי שמוכח ששחיטה זו אינה מתייחסת כלל ליד העובר והיא נחשבת כנבילה גמורה, ואין מקום לומר שהשחיטה תועיל לטהר ולא תועיל להתיר באכילה. חכמים משיבים לטענה זו על ידי השוואה של דין יד העובר לדין טריפה שנשחטה, אשר שחיטתה מועילה רק לטהר ולא להתיר באכילה.
דבריהם של חכמים נראים תמוהים במבט ראשון. דין טריפה שנשחטה הינו מקרה שבו הייתה שחיטה גמורה שהפקיעה את הבהמה מדין נבילה, אלא שיש בבהמה זו איסור אכילה נפרד משום שהיא טריפה. אמנם יש חידוש מסוים בכך ששחיטה מועילה גם במקרה כזה, אך אין זה דומה כלל ליד של עובר, שבה מחדשים חכמים שהשחיטה עצמה פעלה בצורה חלקית!
משום כך נראה שניתן להסביר את דעת חכמים בשתי דרכים שונות:
א. ייתכן שההשוואה לדין טריפה שנשחטה איננה הוכחה בעלמא לכך שקיימת שחיטה שמטהרת בלי להתיר, אלא השוואה גמורה בין הדינים. כלומר – יד עובר שיצאה מן הרחם נחשבת כבשר שיצא חוץ למחיצתו וחל עליה דין טריפה לכל דבר. ממילא, גם כאן השחיטה עצמה חלה בצורה מושלמת על כל הבהמה, כולל יד העובר, ואיסור הטריפה גורם לכך שיד העובר תיאסר באכילה, אך אינו מפריע לשחיטה לטהר את היד מטומאתה.
ב. בעל האמרי משה (סי' ד ס"ק לב) סבור שאין דין עצמאי של טריפה ביד העובר, אלא רק חיסרון בחלות השחיטה. משום כך הוא נאלץ לחדש שגם בדין טריפה שנשחטה אין הטריפה מהווה רק איסור אכילה נפרד אלא פגם בחלות השחיטה. כלומר – שחיטת טריפה הינה שחיטה חלקית במהותה ועל כן היא מועילה רק לטהר ולא להתיר באכילה, וממילא ניתן להשוות בינה ובין המקרה שלנו, שבו השחיטה חלה על יד העובר בצורה חלקית בלבד. נראה שחידושו של האמרי משה תלוי בהבנת מהות איסור טריפה: אם משמעותו של איסור טריפה היא שהבהמה קרובה למות והיא מעין נבלה – ניתן לומר כדבריו, שהשחיטה לא הייתה שחיטה גמורה. אך אם נבין שמדובר באיסור שעניינו חיסרון בלבד, נראה שהשחיטה עצמה הינה שחיטה גמורה והאיסור הינו גורם שעומד בפני עצמו.
ניתן להביא ראיה לאפשרות הראשונה, שההשוואה לטריפה שנשחטה הינה השוואה גמורה, מלשון המשנה והגמרא. במשנה (עב ע"א) נאמר בדעת חכמים שיש לבשר דין "מגע טרפה שחוטה", ובגמרא (עג ע"א) הוסבר שיש לכך משמעות במוקדשים, שבהם גם טריפה שנשחטה מטמאת מדרבנן. מדברים אלו נראה שבאמת יש ליד העובר דין של טריפה שנשחטה ולא מדובר רק בהוכחה בעלמא כפי שניתן להבין מדברי הברייתא.