חולין | דף עה | טומאת אוכלין בדגים

רבי יוסי הגלילי אומר שבן פקועה נחשב כאוכל לעניין קבלת טומאה גם בחייו, משום שאין צורך לשחוט אותו על מנת להתיר את בשרו באכילה. בגמרא נאמר שרבי יוסי הגלילי ובית שמאי מחזיקים בעמדה דומה, שבעל חיים המותר בלא אכילה נחשב אוכל לעניין קבלת טומאה:

"רבי יוסי הגלילי וב"ש אמרו דבר אחד; רבי יוסי הגלילי – הא דאמרן, ב"ש – דתנן: דגים מאימתי מקבלין טומאה? ב"ש אומרים: משיצודו".

כלומר – מכיון שאין צורך לשחוט דגים על מנת להתיר את בשרם, מרגע שהם כבר ניצודו (על אף שהם עדיין חיים) הם נחשבים כאוכל לעניין קבלת טומאה. רש"י (ד"ה משיצודו) מפרש שהסיבה שדגים מוכשרים לקבל טומאה כבר מהרגע שהם ניצודו היא משום:

 לכאורה דברי רש"י פשוטים: מכיוון שהדגים אינם יכולים לחיות זמן רב מחוץ למים, כבר מרגע הוצאתם מהמים הם חשובים כמתים. אולם, דבר זה יהיה נכון רק אם נאמר שלאחר שהדגים ניצודו הם הונחו בכלי ללא מים, אך בהחלט יתכן שהדגים יוכנסו לכלי עם מים ושם הם יכולים לחיות זמן רב, ואם כן – האם נאמר שבמקרה זה הדגים עדיין לא יקבלו טומאה?

הקושיה מתחזקת מעצם הצורך להסביר את הסוגיה: הגמרא אומרת שרבי יוסי הגלילי ובית שמאי סוברים את אותה סברה, רבי יוסי הגלילי אומר שבן פקועה מקבל טומאה גם בחייו, אף שיתכן שהוא יחיה עוד שנים רבות, ולפי דברי רש"י הסיבה שדגים אינם מקבלים טומאה היא רק משום שהם נחשבים כמתים. אם כן, כיצד רש"י מפרש שרבי יוסי הגלילי ובית שמאי אמרו דברים דומים?

ניתן להסביר שמעצם כך שבן פקועה אינו מחוייב בשחיטה יש עליו שם אוכל. כך הדין גם בדגים: אף אם הם יוכנסו למים לאחר שניצודו, מרגע שהם ניצודו – מכיוון שאין דין שחיטה בדגים – ממילא חל עליהם שם אוכל ולכן הם מקבלים טומאה. דהיינו, השוני בין דגים שניצודו ומקבלים טומאה לבין דגים שלא ניצודו – אשר אינם מקבלים טומאה, הוא בכך שדגים שלא ניצודו אינם ברשותו של האדם ולכן הם נחשבים כבעל חי ולא כאוכל, ורק לאחר שהדגים נלכדים ועוברים להיות תחת שליטת האדם הם נחשבים כאוכל.