חולין | דף פא | מיתה או מלקות ודבר אחר

מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש עוסקת במקרה שבו אדם עבר בשוגג על איסור שיש עליו חיוב מיתה או מלקות בבית דין. השאלה היא האם אותו אדם נפטר מחיוב מלקות כאשר לא התרו בו על המעשה שמחייב אותו במיתה. הגמרא אומרת שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקים בשאלה זו במקום אחר:

"ואזדו לטעמייהו, דכי אתא רב דימי אמר: חייבי מיתות שוגגין, וחייבי מלקות שוגגין, ודבר אחר, רבי יוחנן אומר חייב, וריש לקיש אומר פטור".

הגמרא מדברת על המחלוקת שבמסכת כתובות, שם מסקנת הסוגיה היא שמחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש היא האם חייבי מלקות שוגגים פטורים מתשלום הממון או לא (ולא על חייבי מיתות שוגגים, שהם וודאי פטורים מתשלום הממון). כלומר, שורש מחלוקתם היא האם דורשים גזירה שווה להשוות דין מלקות לדין מיתה – כשם שחייבי מיתות שוגגים פטורים מתשלום ממון, כך גם חייבי מלקויות שוגגים יהיו פטורים מתשלום ממון, או שבמקרה זה הם יהיו חייבים?

הקשר שאותו מוצאת הגמרא בין המחלוקת אצלנו ובין המחלוקת בכתובות דורש ביאור, שהרי במסכת כתובות נחלקו בדרשת גזרה שווה – האם יש לדמות מלקות וממון למיתה וממון, ואילו כלפי מיתה ומלקות לא נאמרה גזירה שווה זו.

ההסבר לכך הוא שהדין שאין אדם לוקה ומשלם נלמד בגמרא (כתובות לב ע"ב) מן הכתוב במלקות 'כדי רשעתו' – משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. רבי יוחנן סובר שכאשר העונש אינו מתבצע בפועל, כגון שלא התרו בו, אין כאן רשעה המחייבת, ואין במקרה זה שתי רשעיות, ולכן הוא מתחייב בעונש השני. ריש לקיש סובר שלמרות שהעונש אינו מתקיים בפועל, יש כאן רשעה ואי אפשר לחייבו משום שתי רשעיות. אם כן, אין חילוק בזה בין מלקות וממון למיתה ומלקות. בחייבי מיתות שוגגים, שפטורים מממון, איננו עוסקים כלל בכך שבית הדין מחייב על שתי רשעיות, אלא מדובר בדין אחר – שנלמד מ'ולא יהיה אסון', שהמעשה המחייב במיתה אינו מחייב בתשלום ממון. לא מדובר בדין השייך להרשעת בית דין, אלא לעצם המעשה המחייב, ולכן אין שם חילוק בין שוגג למזיד.