דילוג לתוכן העיקרי

חולין | דף פו | הפסק בברכות השחיטה והכיסוי

במשנה (פו ע"ב) מובאת מחלוקת תנאים בעניין כיסוי הדם בשחיטה של בעלי חיים מסוגים שונים:
"שחט מאה חיות במקום אחד – כסוי אחד לכולן,
מאה עופות במקום אחד – כסוי אחד לכולן,
חיה ועוף במקום אחד – כסוי אחד לכולן,
רבי יהודה אומר: שחט חיה – יכסנה, ואח"כ ישחוט את העוף".
דעת חכמים היא שגם כאשר שוחטים חיה ועוף מדובר במצווה אחת, ועל כן ניתן לבצע אותה בבת אחת עם סיום השחיטה, ואילו לדעת רבי יהודה מדובר בשתי מצוות שונות, ולכן יש לקיים את מצוות כיסוי דם החיה ורק לאחר מכן לשחוט את העוף ולכסות את דמו.
הגמרא מעירה על דברי המשנה:
"אמר רבי חנינא: מודה היה רבי יהודה לענין ברכה, שאינו מברך אלא ברכה אחת".
הראשונים נחלקו בהסבר דבריו של רבי חנינא. רש"י (ד"ה לענין) פירש:
"על השחיטה אין צריך לברך לאחר כיסוי".
כלומר – למרות שלדעת רבי יהודה מתקיים כיסוי הדם בין שתי השחיטות, אין זה נחשב הפסק ואין צורך בברכה נוספת על השחיטה השנייה. ראשונים רבים דייקו מדברי רש"י שהוא מחלק בין ברכת השחיטה ובין ברכת הכיסוי, כפי שכתב הרשב"א:
"ומשמע מתוך פירושו דברכת כיסוי צריך לחזור ולברך בכיסוי שני".
הראשונים הסבירו את חילוקו של רש"י בדרכים שונות, כגון שהעוף היה ראוי לשחיטה כבר בזמן הברכה על החיה, בניגוד לדם העוף שלא היה ראוי לכיסוי לפני שחיטת העוף. אמנם רוב ככל הפוסקים דחו את שיטת רש"י ופסקו כדעת רבנו תם, שגם ברכת הכיסוי של דם החיה מועילה לפטור את כיסוי דם העוף ואין השחיטה נחשבת כהפסק (וכן פסק הש"ך יו"ד סי' יט ס"ק ו).
אמנם נראה שניתן להבין שגם רש"י מודה להלכה לשיטת רבנו תם, כפי שכתב הריטב"א:
"ונראה שאף רש"י ז"ל כך הוא סובר ולא נקט בפירושו ברכת שחיטה אלא משום דרבי יהודה לא איירי במתניתין אלא בשחיטת האחרון ולא בכסויו".
הריטב"א סבור שגם רש"י מודה לשיטת רבנו תם, שאין השחיטה מהווה הפסק ביחס לברכת הכיסוי. מתוך דבריו מתעוררת שאלה: מדוע התייחס רש"י דווקא לברכת השחיטה ולא לברכת הכיסוי? הריטב"א עונה על כך תשובה מעט טכנית, והיא שרבי יהודה לא דיבר במשנה בפירוש על כיסוי הדם, שהרי אמר רק "שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף", בלי לפרש שצריך גם לכסות את דמו של העוף.
ניתן להציע תשובה אחרת, מהותית יותר, לקושייה זו. מדוע בכלל הייתה בגמרא הוה-אמינא שתהיה מחלוקת תנאים ביחס לדין הפסק בברכות? ניתן לומר שמדובר בסיבה טכנית: רק לפי שיטת ר' יהודה נוצר מצב שבו יש כיסוי שמפריד בין שחיטה לשחיטה. אמנם, נראה שהסבר זה דחוק מעט, שהרי גם לדעת חכמים יכול להיות מצב שבו אדם כיסה את דם החיה קודם ששחט את העוף, למרות שאינו מחויב לעשות כן.
נראה, אם כן, שההוה-אמינא של הגמרא נעוצה בכך שלר' יהודה קיים חיוב לכסות את הדם בין השחיטות, ולכן היה מקום לומר שהכיסוי ייחשב כהפסק. אמנם מסקנת הגמרא היא שחיוב הכיסוי אינו סותר עקרונית את האפשרות להמשיך ולשחוט במקביל לכיסוי, ולכן אין הוא יוצר הפסק. דיון זה מיוחד דווקא לשיטת ר' יהודה, בשל דעתו ביחס לחיוב כיסוי הדם בין השחיטות; אך ביחס לשחיטת העוף, שמפסיקה בין כיסוי לכיסוי, אין שום ייחודיות לשיטת רבי יהודה, וממילא הגמרא לא דנה בכך.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)