חולין | דף צז | קפילא
הגמרא אומרת שניתן לסמוך על קפילא כדי לברר האם יש טעם של חלב בבשר, ורש"י (ד"ה ליטעמיה קפילא) מבאר שהכוונה לנחתום גוי. מדוע צריך דווקא נחתום?
ניתן להבין זאת בשתי צורות:
א. נחתום מבין בטעמים.
ב. נחתום לא ישקר כדי לא להפסיד את אומנותו, מפני שאם ישקר – יאמרו שאינו מבין בטעמים (תוספות ד"ה סמכינן).
ההבדל בין שני ההסברים הללו הוא שלפי ההסבר הראשון יש צורך שדווקא נחתום יבדוק, בעוד שלפי ההסבר השני ניתן להסתפק בגוי רגיל, אלא שיש הכרח שהוא יהיה "מסיח לפי תומו", וכך נדע שהוא אינו משקר.
ניתן להבין בשתי צורות את הסברו של רש"י:
"קפילא – נחתום נכרי, ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו, ולא יודיעוהו שצריכים לו לדבר איסור והיתר".
א. ניתן להבין מדבריו שגם אצל נחתום צריך שיהיה מסיח לפי תומו, ונראה שהיתרון של נחתום הוא בכך שהוא מבין בטעמים, ולא בכך שאיננו חשוד לשקר.
ב. ייתכן שהצורך בקפילא הוא מדין נאמנות, ומצטרפים כאן שני דברים הדרושים כדי שתהיה נאמנות: הפחד שלו להפסיד את אומנותו, ושיהיה מסיח לפי תומו.
אפשרות שלישית היא שהקפילא ממלא שתי פונקציות – הבנה בטעמים ונאמנות.
ההבנה המקובלת בדעת רש"י היא שהצורך בקפילא הוא בגלל הבחנה בטעמים. הרשב"א (תורת הבית) כותב שגם גוי רגיל כשר, אלא שצריך שיהיה מסיח לפי תומו. מדברים אלו עולה שהצורך בקפילא הוא בגלל חשש שקר, ולכן ניתן להקל גם אצל גוי רגיל, כשמסיח לפי תומו. כך עולה גם מדברי התוס' והר"ן.
הרשב"א מבאר שאין צורך בקפילא, כי דווקא "טעם הנרגש לכל בני אדם" הוא האוסר, ו"כל טעם שאינו נרגש לכל הטועמים, אינו טעם, ואין חוששין לו". נראה שיש כאן מחלוקת עקרונית, האם התורה אסרה טעם שמומחה מרגיש, או שמא התורה אסרה רק טעם שכל בני האדם מרגישים.
בדרכי תשובה (יא) מובא מקרה של איסור שהתערב בהיתר והתבטל בשישים, ולכן התירו את התערובת ואכלו ממנה. הסועדים לא הרגישו את טעם האיסור, אולם מאוחר יותר בא אדם נוסף לאכול, והוא הרגיש את טעם האיסור. הדרכי תשובה כותב שהתערובת מותרת לאחרים, אולם אסורה לטועם עצמו. פסק זה מתאים לשיטת הרשב"א, שהתורה אסרה רק טעם שמורגש לכולם, ואילו טעם שמורגש רק למומחים – מותר. לפי שיטת רש"י, מסתבר שהתערובת תהיה אסורה, כי התורה אסרה אפילו טעם שמורגש למומחה בלבד, ולכן צריך קפילא (אלא אם נסביר ברש"י שהצורך בקפילא הוא רק מצד נאמנות, מה שלא מסתבר).
בסוגייתנו אומרת הגמרא שכאשר מדובר בדבר היתר (תרומה), יטעם כהן (או ישראל, כאשר מדובר במודר הנאה מיין) את התערובת. הגמרא אינה מציינת שצריך שהוא יהיה 'נחתום'. הרשב"א הוכיח מכאן שהצורך בנחתום הוא כדי למנוע שקר, ולכן ניתן להקל ביהודי שאיננו נחתום.
הסבורים שיש צורך בקפילא דווקא, יאמרו שאמנם הגמרא איננה מציינת זאת, אך כשהיא אומרת שישראל יטעם – הכוונה לישראל המבין בטעמים. ואכן, בים של שלמה כתב במפורש שלכתחילה יש צורך בכהן שהוא אומן, כדי לחשוש גם לדעות המחמירות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)