חולין דף קיד – בישול ואכילה בבשר בחלב

  • הרב אברהם סתיו
הגמרא (קיג:-קיד.) הביאה מחלוקת ביחס לדין חֵלֶב שבושל בחָלָב – האם לוקים עליו גם משום בשר בחלב או לא (משום שאין איסור חל על איסור). הגמרא הבינה מחלוקת זו בשלוש דרכים שונות:
"דכ"ע אין איסור חל על איסור,
אאכילה – דכ"ע לא פליגי דלא לקי, כי פליגי – אבישול: מ"ד לוקה – חד איסורא הוא, ומ"ד אינו לוקה – להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול, כיון דעל אכילה לא לקי – אבישול נמי לא לקי.
ואיכא דאמרי: אבישול – כולי עלמא לא פליגי דלקי, כי פליגי – אאכילה, מאן דאמר אינו לוקה – דהא אין איסור חל על איסור, ומאן דאמר לוקה – להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול, כיון דאבישול לקי – אאכילה נמי לקי.
ואיבעית אימא: מר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי".
לענייננו חשובות הסברות שאותן הציעה הגמרא, בלישנות השונות, בנוגע ליחס שבין איסור אכילה ואיסור בישול. בלישנא קמא הציעה הגמרא לומר ש"כיון דעל אכילה לא לקי – אבישול נמי לא לקי", בלישנא בתרא הציעה הגמרא לומר הפוך: "כיון דאבישול לקי אאכילה נמי לקי", ובלישנא השלישית אמרה שהאיסורים אינם תלויים זה בזה.
נראה ששלוש הסברות הללו משקפות שלוש התייחסויות שונות ליחס בין איסור בישול בשר בחלב לבין איסור אכילתו, אשר לשלושתן ניתן למצוא מקורות בגמרא ובפוסקים:
א. האכילה היא העיקר. ניתן להבין שעיקר האיסור הינו אכילת בשר בחלב, ואיסור הבישול הינו רק הרחקה כדי שלא יבוא לידי אכילה. כיוון זה עולה מדברי הכסף משנה (הלכות טומאת מת א, ב). בעקבות דבריו כתבו מספר פוסקים שמותר לבשל בשר וחלב כאשר אין כוונה לאוכלם אחר כך.
ב. הבישול הוא העיקר. ניתן להבין שעיקר האיסור הוא במעשה הבישול, ואיסור האכילה נובע מכך שעבר על איסור זה. כך מפורש בדברי רב אשי (בעמוד ב), שלמד את איסור אכילת בשר בחלב מהפסוק "לא תאכל כל תועבה", כלומר – מכיוון שאדם עבר ובישל בשר בחלב הרי שיש בכך תועבה ואסור לאכול את התבשיל.
ג. שני האיסורים נפרדים. כך עולה מדבריהם של רוב מוני המצוות (סמ"ג, רשב"ץ, רמב"ם), אשר מנו איסורים אלו כמצוות לא תעשה נפרדות. נראה שזוהי גם דעת רבי ישמעאל (קטו ע"ב), שלמד את איסורי בישול, אכילה והנאה משלושה פסוקים נפרדים: "'לא תבשל גדי בחלב אמו' ג' פעמים, אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול".