חולין דף קכד – צירוף במגע ובמשא

  • הרב ירון בן צבי
המשנה מביאה מחלוקת תנאים בעניין עור שהיו עליו שני חצאי זיתים של בשר: לפי רבי ישמעאל חתיכות הבשר מטמאות במשא ולא במגע, ואילו לרבי עקיבא אינן מטמאות לא במגע ולא במשא. לדעת רבי ישמעאל, במקרה כזה מתקיימים התנאים הדרושים ליצירת טומאת משא, אך לא התנאים הדרושים ליצירת טומאת מגע. את דעתו של רבי עקיבא ניתן להבין בשתי דרכים:
א. לדעתו אין מתקיימים כאן התנאים הדרושים ליצירת טומאת מגע או משא.
ב. הוא מודה שמתקיימים כאן התנאים הדרושים ליצירת טומאת משא, אלא שלדעתו ישנו כלל הקובע שכל חפץ שאינו יכול לטמא במגע – אינו מטמא גם במשא, למרות שמתקיימים התנאים ליצירת טומאה זו.
לפי האפשרות הראשונה המחלוקת נוגעת לגדרי טומאת משא, ואילו לפי האפשרות השנייה היא נוגעת ליחס שבין טומאת מגע לטומאת משא.
הקשר בין טומאת מגע לטומאת משא עולה כבר במשנה, הקובעת שקולית סתומה של נבלה אינה מטמאת במשא, מכיון שאינה יכולה לבא לידי טומאת מגע. הגמרא מניחה שדברי המשנה נאמרו לדעת רבי עקיבא, ומעלה את השאלה מהי דעת רבי ישמעאל בנוגע לדין זה. אם רבי ישמעאל חולק על הקשר בין טומאת מגע לטומאת משא – יתכן שזוהי נקודת מחלוקתו עם רבי עקיבא, אך אם רבי ישמעאל מודה לכלל ניתן לומר שהם נחלקו בנוגע לאמת המידה של הכלל – מה נחשב "בא לכלל מגע" (בגמרא עולה אפשרות נוספת, שלפיה רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו רק בנקודה צדדית הקשורה לדיני שומר).
הכלל הקובע שכל שאינו בטומאת מגע אינו בטומאת משא ניתן להבנה בדרכים שונות. ההבנה הפשוטה היא שטומאת משא היא הרחבה של טומאת מגע, ולכן היא שייכת רק במקום שטומאת מגע שייכת. ברם, ניתן להבין אחרת ולומר כי "אינו בא לכלל מגע" הוא כלל המגדיר את החפץ – דבר שאינו ניתן לנגיעה ואינו בהישג יד, אינו יכול להיכלל בעולם הטומאות, ולכן גם טומאת משא אינה שייכת בו.