חולין | דף קכח | איסור חלב

בעיון זה נדון בנקודה שעולה כבדרך אגב מתוך סוגייתנו. במהלך סוגיית הגמרא (קכח ע"א) מובאת משנה שבה נאמר:

כלומר – הכפר הינו מקום שבו לא נהוג לאכול חֵלֶב, ועל כן יש צורך במחשבה מיוחדת כדי להכשיר אותו לקבלת טומאת אוכלין. מתוך דברי המשנה מתעוררת שאלה מציאותית: מדוע דווקא בכפרים לא נהוג לאכול חֵלֶב?

רש"י על אתר (ד"ה חלב) התמודד עם שאלה זו בשתי דרכים שונות ואף הפוכות זו מזו:

"אין דרכו לאוכלו בכפרים מפני שהעם מועט ויש להם בשר הרבה לצורך סיפוקן אבל בכרכים העם מרובה ואין להם בשר לכל הצורך אוכלין אותו ע"י הדחק.
אי נמי, משום הכי אין דרכן לאוכלו בכפרים משום דעניים הם, אבל בני כרכים שהם עשירים אוכלין אותו".

שני הפירושים המובאים ברש"י מבטאים שתי התייחסויות הפוכות למעמדו של החֵלֶב. לפי הפירוש הראשון מהווה החֵלֶב מאכל גרוע, הנאכל רק בשעת הדחק, במקומות שבהם אין די בשר רגיל. לעומת זאת, לפי הפירוש השני מהווה החֵלֶב מאכל מותרות הנאכל על ידי עשירים בלבד.

שני הפירושים הללו יכולים להוות בסיס לשתי הבנות שונות של מהות איסור אכילת חֵלֶב. הבנה אפשרית אחת של יסוד האיסור מובאת בספר החינוך (מצווה קמז):

"כי מהיות הגוף כלי לנפש ובו תפעל כושר פעולותיה, ולפי זכותו וטוב מזגו יבין דרך הנפש החכמה הנתונה בו, ויאמין לעצתה וילך אחריה, מפני זה צריך האדם להשתדל על כל פנים בהישרת גופו להעמידו על יושרו ובוריו וכחו. וידוע הדבר ומפורסם בין בני אדם כי לפי המאכלים יתפעל הגוף בבריאות או בחולי, כי בשר הגוף הזה נפסד בכל יום ויום, ולפי המזונות הטובים יתהווה בו בשר בריא וטוב, ולפי רוע המאכל יתהווה בהפך. ועל כן היה מחסדי האל הגדולים עלינו, אנחנו עמו אשר בחר, להרחיק ממנו כל מאכל מזיק אל הגוף ומוליד בו ליחות רעות. וזה הכלל שיש לי לפי הפשט בכל איסור המאכלות, כמו שאמרנו למעלה. וידוע כי החלב דבק ומוליד ליחות רעות".

גישתו של בעל החינוך לאיסור חֵלֶב, בדומה לגישתו ביחס לשאר איסורי האכילה, הינה שהחֵלֶב הינו מאכל רע המזיק לבריאות, ומשום כך אסרתו התורה. גישה זו יכולה להתיישב היטב עם הפירוש הראשון של רש"י, שלפיו החֵלֶב הינו מאכל עניים שנאכל רק בשעת הדחק (אף שלא ברור מדברי רש"י אם פחיתות המאכל נובעת מנזקיו הבריאותיים או מסיבות אחרות).

מתוך הפירוש השני של רש"י ניתן לראות את איסור החֵלֶב באור אחר לגמרי. המילה 'חֵלֶב' בתנ"ך מייצגת פעמים רבות דווקא את החלקים הטובים והמשובחים, כגון בדברי פרעה מלך מצרים אל יוסף ואחיו (בראשית מה, יח): "וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ". כך עולה גם מתוך הסיפור המובא בגמרא בפסחים (ג ע"ב) על אותו נכרי שביקש לאכול מן האליה, המהווה את החלק המשובח שבכבש.

מתוך הבנה זו צריך לומר שאיסור החֵלֶב אינו נובע מהיותו מאכל פגום או מזיק, אלא דווקא מתוך היותו מאכל משובח המיועד לגבוה. כך משתמע מסמיכותם של הפסוקים העוסקים באיסור אכילת חֵלֶב (ויקרא ג, טז-יז) לדין הקטרת חלב במזבח, וכך מפורש באבן עזרא (שם): "ואחר שהחֵלֶב והדם לגבוה, הם אסורים לכם".