חולין דף קכט – טומאת אוכלין באיסורים

בגמרא (קכט ע"א-ע"ב) הובאו שלושה מקרים בהם נחלקו רבי שמעון וחכמים ביחס לטומאת בשר, ובכולם חכמים מטמאים ורבי שמעון מטהר. המשותף לשלושת המקרים הוא טעמו של רבי שמעון, כפי שהוסבר על ידי רבי יוחנן:

"אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון? אמר קרא: 'מכל האוכל אשר יאכל' – אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים – אין קרוי אוכל".

כלומר – לדעת רבי שמעון מאכלים שמבחינה הלכתית לא ניתן להאכילם אפילו לנכרים (כגון אבר מן החי או איסורי הנאה) אינם נחשבים 'אוכל' ואינם מקבלים טומאת אוכלין. זאת בניגוד לדעת חכמים, המגדירים את מושג ה'אוכל' רק לפי אופיו הפיזי של החפץ הנידון וללא קשר למעמדו ההלכתי.

מחלוקת עקרונית זו הובאה כבר בתוספתא בעוקצין, ונידונה בהרחבה בגמרא במנחות (קא-קב, ראו גם בעיונו של הרב אביהוד שורץ שם), אולם ניתן ללמוד עליה גם מתוך ההקשר בו הובאה בסוגייתנו. את עמדתו של רבי שמעון ניתן להבין בשתי דרכים עקרוניות (אשר תלויות בהבנת מהותו של מושג ה'איסור' ההלכתי):

א. האיסור ההלכתי יוצר שינוי מהותי במעמדו של החפצא. כאשר הגדירה התורה את החפץ כאסור באכילה, ממילא מופקע ממנו שם 'אוכל' וכל דיני התורה העוסקים באוכלים אינם מתייחסים אליו.

ב. האיסור ההלכתי משנה את יחסם של בני האדם כלפי האוכל. האיסור עצמו אינו יוצר שינוי בחפצא, אלא גורם לכך שבני האדם לא יתייחסו את המאכל האסור כאל אוכל וממילא פוקע ממנו שם 'אוכל'.

ניתן לחדד חקירה זו מתוך הקשרה של סברת רבי שמעון בסוגייתנו. המקרה השני לגביו מביאה הגמרא את סברת רבי שמעון הינו המציעתא של המשנה (לעיל קכז ע"ב) – דין אבר המדולדל בבהמה לאחר שנשחטה. אבר כזה אסור באכילה גם לבני נח אפילו לאחר השחיטה, ועל כן מחשיבה אותו הגמרא כ"אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים". אמנם, בגמרא לעיל (עג ע"ב - עד ע"א) מבואר בפשטות שאבר זה נחשב כאבר מן החי רק מדרבנן, ומדאורייתא הוא מותר באכילה!

קושי זה הטריד כבר את האחרונים, ועמדו עליו המהרש"א בסוגייתנו ורבי עקיבא איגר בחידושיו לדף עג עמוד ב. מדבריהם עולה שיש להסתפק האם איסור דרבנן יכול להפקיע מן החפץ שם 'אוכל', וייתכן ששאלה זו נתונה במחלוקת בין הלישנות השונות בסוגייתנו. נראה ששאלה זו תלויה בחקירה אשר הוצגה לעיל: אם נבין שהאיסור מפקיע באופן מהותי את שם ה'אוכל' מן החפץ, מסתבר שרק איסור תורה יוכל להפקיע טומאה דאורייתא. אך אם נבין שהאיסור רק משנה את יחסם של בני האדם כלפי החפץ, ייתכן שגם איסור דרבנן יכול לשנות יחס זה.