דילוג לתוכן העיקרי

חולין דף קלב – פדיון הבן על ידי כהנת

בגמרא בדף קלא עמוד ב נאמר שעולא היה נותן את מתנות הכהונה גם לכהנת (בת כהן), אף אם הייתה נשואה לישראל, משום שאין במתנות כל קדושה (בשונה מתרומה). עולא מבין שכוונת התורה בפסוק "וזה יהיה משפט הכהנים... ונתן לכהן" (דברים יח, ג) היא שגם הכהנת יכולה לקבל את המתנות. סברתו היא שכאשר רצתה התורה למעט את בנות הכהנים נכתב בפירוש 'בני אהרן', ואילו כאן נאמר 'כהנים' סתם. סוגייתנו פוסקת להלכה כדברי עולא – שניתן לתת מתנות כהונה גם לכהנת:
"והלכתא כוותיה דעולא".
לפי דבריו של עולא, לכאורה היה ניתן לתת את פדיון הבן לכהנת (לדעת רבי אליעזר בן יעקב, שלמד שניתן לתת את מתנות הכהונה גם לכהנת רק ממיעוט אחר מיעוט שבא לרבות, לא ניתן לומר כן). אולם, מכיון שבפדיון בכור (במדבר ג, מח) נאמר בפירוש 'לבניו', אי אפשר לתת אותו לכוהנת:
"וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם"
יחד עם זאת, התוספות (פסחים מט ע"ב ד"ה אמר רב כהנא) כתבו שניתן לעשות פדיון בכור על ידי כהנת, וגם ישראל שנשא בת כהן יכול ליטול את דמי הפדיון.
הרמב"ם (הלכות בכורים ט, כ) כתב:
"הכהנת אוכלת המתנות אע"פ שהיא נשואה לישראל, מפני שאין בהם קדושה".
בדברי הרמב"ם נאמר במפורש שכהנת מקבלת ואוכלת מתנות כהונה, כפי שנראה מסוגיית הגמרא שהביאו התוספות. ברם, לגבי פדיון הבן כתב הרמב"ם (הלכות ביכורים יא, ה):
"הפודה את בנו... נותן הפדיון לכהן, ואם פדה עצמו מברך לפדות הבכור ומברך שהחיינו".
מדברי הרמב"ם בהלכה זו עולה שנותנים את פדיון הבן דווקא לכהן, ולא לכהנת. יש להבין את דברי הרמב"ם: מחד הוא כתב שכהנת אוכלת מתנות כהונה מכיון שאין בהן קדושה, ומאידך הוא סובר שפדיון הבן אינו ניתן לכהנת. האם חילוק זה נובע מכך שיש בפדיון הבן קדושה, או מכך שבפדיון הבן נאמר מיעוט "אהרן ובניו"?
על מנת להסביר את הרמב"ם יש לעמוד על הבדל מהותי בין פדיון הבן ופדיון בכור בהמה לבין שאר מתנות הכהונה: פדיון הבן וקדושת בכור בהמה נובעים מכך שהקב"ה קידש את בכורות ישראל בעקבות מכת בכורות. על ידי נתינת הכסף לכהן הבכור נפדה ויוצא לחולין (ספורנו שמות יג, ב: "קדש לי כל בכור – שיתחייבו כולם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות את כל מלאכת חול"). תהליך זה שונה בתכלית משאר מתנות הכהונה, שעניינן הוא רק נתינה לשבט הכהנים.
הרשב"א (שו"ת הרשב"א, ח"א סימן יח) דן בעניין הברכה על נתינת מתנות כהונה לכהן, וכותב:
"וכן מתנות כהונה אין מברכין על נתינתן, דאין הישראל נותן משלו אלא שהשם יתברך זכה אותן לכהן, ומשלחן גבוה קא זכו... אבל על פדיון הבן ועל הפרשת חלה ומעשרות מברך מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון שתלויים בו".
כלומר – בקבלת כסף פדיון הבכור על ידי הכהן אין מעשה קבלה, ואין צורך בחלות מיוחדת. תפקידו של כסף הפדיון הוא להגיע לשבט הכהונה, והכהן הוא המייצג של שבט הכהונה. עיקר מעשה פדיון הבכור נעשה על ידי הישראל, ולכן הוא מברך עליו. הכהן אינו עושה שום דבר, והכסף רק עובר דרכו. בשונה מפדיון בכור, במתנות כהונה יש שותפות בין הנותן לכהן, ומעשה הנתינה תלוי בדעת שניהם.
לפי זה ניתן להבין את דברי התוספות לעיל. כהנת יכולה לקבל מעות פדיון הבן, מכיון שהיא יכולה לייצג את שבט הכהונה בדומה לכהן. את דעת רש"י, הסובר שכהנת אינה יכול לקבל מעות פדיון הבן, יש להסביר כדלעיל, בהתאם למיעוט המיוחד שנאמר "אהרן ובניו".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)