חורבן המקדש

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

יומא דף ט', חורבן המקדש

מסכת יומא עוסקת, ברובה הגדול, בענייני מקדש וקודשיו. דווקא מתוך כך, עסקו חכמים בצורה מפורשת, ישירה וחסרת פשרות בשאלות כואבות הנוגעות לחורבן הבית. דברי הגמרא בסוגייתינו (דף ט' ע"ב) מפורסמים:

"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים ... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים".

שלוש העבירות החמורות מבטאות את שלושת המעגלים המרכיבים את חיי האדם: המעגל שבינו ובין הקב"ה (איסור עבודה זרה), המעגל שבינו ובין משפחתו (איסור גילוי עריות) והמעגל שבינו ובין החברה שבה הוא חי (איסור רצח). בית המקדש אמור להוות מוקד לשלושת המעגלים גם יחד: הוא המוקד המרכזי לעבודת ה' ולהקבלת פני שכינה; ממנו יוצא שלום לעולם, ובכלל זה שלום בית (זהו יסוד פרשת סוטה); ובו יושבת הסנהדרין ש"ממנה יוצאת הוראה לישראל". בית המקדש ממזג בין העולם הדתי ובין העולם החברתי. הפגיעה בשלושת המעגלים הובילה, בסופו של דבר, לחורבן המקדש.

הבית השני חרב מפני שנאת חינם. מקובל לקשור קביעה זו למעשייה הידועה בקמצא ובר קמצא, שלא נהגו כבוד זה בזה. אך נראה שהתופעה עמוקה הרבה יותר, וניתן לראות שניים מביטוייה בסוגייתינו. ראשית, הגמרא מציינת האשמה נוקבת של בני ארץ ישראל כלפני בני בבל:

"סנינא לכו [=לבני בבל], דכתיב "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז": אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא - נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו; עכשיו שעליתם כדלתות - נמשלתם כארז שהרקב שולט בו".

מראשיתו, הבית השני לא נבנה באופן אחיד ומלוכד על ידי כלל ישראל. עליית עזרא מלכתחילה הייתה עלייה חלקית ביותר, ולא הייתה הסכמה ציבורית גורפת על הרצון לשוב לארץ ישראל ולבנות בה מקדש. מסתבר, שבמקביל לבית השני התקיים גם מרכז יהודי בבבל, שאפשר שכלל לא הכיר בסמכותו של המרכז שבארץ ישראל. זהו, כאמור, עומק שנאת החינם שליוותה את הבית השני - לא הייתה הסכמה גורפת ומלוכדת בעם ישראל בדבר הצורך בקיומו.

שנית, לעיל בסוגייתנו למדנו:

"ושנות רשעים תקצרנה - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים ... צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו".

מקורות היסטוריים מתארים בצורה קשה את מאבקי הכוח הפנימיים בין משפחות הכהנים בבית השני. תאוות השלטון והשררה הייתה קשה וכואבת, והיא הובילה לכך שכ300 כוהנים לא הוציאו שנתם, ולא השלימו אפילו קדנציה קצרה... גם כאן, לפנינו ביטוי מובהק לשנאת חינם, לחוסר לכידות חברתית ולחוסר הנהגה.

סוגייתנו דנה בשאלה הנוקבת, והיא: עד מתי? האם נדע מתי תסתיים גלות הבית השני, וייבנה הבית השלישי? התשובה לכך גלומה אף היא בדברים שנזכרו לעיל. מלחמה בשלוש העבירות החמורות היא פשוטה יותר: מדובר על עבירות ממוקדות, שניתן לתקנן. אך בכל הנוגע לחורבן הבית השני, כאן נתבעת כנסת ישראל לאתגר אחר: אתגר של אחדות, אתגר של אהבת חינם. רק כשנזכה לעמוד באתגר זה, נזכה גם לבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

הרב אביהוד שורץ