חזון העצמות היבשות

  • הרב יצחק לוי
בעזרת ה' ובלא נדר בכוונתנו להשלים השנה את עיוננו בתולדות ממלכת יהודה בימי הבית הראשון, מתוך התבוננות בנבואת הנביא יחזקאל, כהמשך לעיוננו בנבואות ירמיהו.
בתום עיון זה בכוונתנו לעסוק, בעזרת ה', בממלכת ישראל – מפילוג הממלכה בימי ירבעם ועד חורבן ממלכת ישראל בימי הושע בן אלה.
זוהי הזדמנות נאה להודות לעורך שלנו בשנים האחרונות, נדב גרשון, ולברך אותו שיזכה בכל טוב בהמשך דרכו, וכן לאחל לעורך החדש שלנו, יהודה רוזנברג, שנת עריכה שמחה ומבורכת.
בשיעורים האחרונים של שנת תשע"ט עסקנו בפרק ל"ו ביחזקאל – פרק הגאולה והנחמה, בו מתקדש שמו של הקב"ה בהשבת עם ישראל לארצו ובניין הארץ ופריחתה מחדש.
בשיעור זה נתחיל לעסוק בפרק ל"ז. פרק זה נחלק לשני חלקים: חזון העצמות היבשות (פסוקים א-יד), וחזון איחוד שבטי ישראל ותקומת ישראל (פסוקים טו-כה). נפתח בחלק הראשון:
הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ: וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה':
הפרק מתאר את ההתגלות השלישית של הקב"ה לנביא יחזקאל, והוא מהווה חלק מנבואת הנחמה הגדולה שהיא חלק משמעותי מן החזון הנבואי של הנביא, לצד נבואות הפורענות והחורבן. מטרתו העיקרית של החזון הנבואי כאן היא לחלץ את עם ישראל מן הייאוש ומן התחושה שאין להם כל תקווה לגבי גורלם. הסיסמא של העם היא "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ" (פסוק י"א), וכנגדה יוצא הנביא. בכך ממשיך הנביא את הקו שבו נקט בפרקים הקודמים, כשנאבק בייאוש שאחז בעם ובא לידי ביטוי באמירה "כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה" (לג, י).

רוח ה'

מהביטוי "היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה'" נראה בפשטות כי ה' הוציא את הנביא ברוח נבואה, אך בראשונים ישנן דעות שונות ביחס לרוח זו:
רש"י מבאר: "יד ה' – כל יד שבנבואה לשון כפייה היא, שהיתה הרוח כופה אותו לילך כמשתגע אל מקום שהרוח חפץ". כלומר – הנביא נלקח אל הבקעה שלא מרצונו.
ר' יוסף קרא מסביר: "ויוציאני מבבל ברוח שכינה, זהו רוח צפונית, כמו 'והנה רוח גדולה באה מן הצפון ענן גדול' (יחזקאל א, ד)".
אפשר להציע גם כי מדובר על רוח כפשוטה, שנשאה את הנביא והטילתו בבקעה.
המילה "רוח" תופסת מקום מרכזי ביותר בפרק. ה' מכריז "הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם" (פסוק ה') ולאחר מכן, כאשר יש על העצמות גידים, בשר ועור, מצטווה הנביא להינבא אל הרוח (פסוקים ט-י):
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד.
הרד"ק על אתר מסביר:
ויאמר מארבע רוחות בואי הרוח – זו היא רוח החיים, לפיכך אמר 'מארבע רוחות', כלומר מאיזה עבר שתהיה תבא, כי הוא מהאויר. ומה שאמר 'ונתתי רוחי בכם' היא רוח השכל, לפיכך אמר רוח, והעד – שאמר אחר שאמר 'והעלתי אתכם מקברותיכם'.
ואכן, פסוק י"ד, המסיים חלק זה של הפרק, מוסיף: "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'".
מחד – רוח ה' הינה רוח נבואה, ומאידך – זוהי הרוח המחיה את העצמות היבשות ומעמידה את המתים על רגליהם. ההחייאה האלוהית והפלאית של העצמות נובעת באופן ישיר מרוח ה' שנתגלתה אל הנביא.
מעניין[1] כי אזכור נוסף של "רוח ה'" אצל הנביא יחזקאל מופיע בפרק י"א (ה-ו), במסגרת המסע הנבואי שבו נלקח הנביא לירושלים, רואה את התועבות הנעשות במקדש ומתנבא על השחתת העיר והמקדש, תוך התמודדות עם הסיסמא שלפיה ירושלים תגן על היושבים בה – "הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר". כך נאמר שם:
וַתִּפֹּל עָלַי רוּחַ ה' וַיֹּאמֶר אֵלַי אֱמֹר כֹּה אָמַר ה' כֵּן אֲמַרְתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל וּמַעֲלוֹת רוּחֲכֶם אֲנִי יְדַעְתִּיהָ: הִרְבֵּיתֶם חַלְלֵיכֶם בָּעִיר הַזֹּאת וּמִלֵּאתֶם חוּצֹתֶיהָ חָלָל.
בנבואה שבפרק י"א חשפה רוח ה' את שפיכות הדמים ואת החללים המצויים בכל העיר, ובפרקנו היא חוזרת שנית, ומחיה את החללים – שבינתיים הפכו לגלי עצמות המצויים בבקעה. ה' מודיע כי הוא ייתן רוח בעצמות ויחיה אותן, "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". הרוח המחיה את העצמות מגלה כי אכן יש כאן גילוי אלוהי מובהק.
ייתכן כי נבואת הנביא אודות החייאת העם באמצעות רוח ה' עומדת כהנגדה לנעשה באותה עת בירושלים, כמבואר בנבואת ירמיהו:
וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי: לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם: וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד: וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ: בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יוֹצִיאוּ אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת עַצְמוֹת שָׂרָיו וְאֶת עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם מִקִּבְרֵיהֶם: וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ: וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּכָל הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם נְאֻם ה' צְבָאוֹת.
העובדה שהעצמות אינן זוכות לקבורה, מעבר לכך שהיא תוצאה ישירה של המצור והחורבן, מבזה את המתים.
לאחר קריאת הנביא לרוח, הנבואה מתממשת במלואה – הרוח מחיה את המתים ומעמידה אותם על רגליהם.

הבקעה

הבקעה הינה מקום בו כבוד ה' כבר התגלה ליחזקאל –בפרק ג' (כב-כג), שבו הנביא הצטווה לצאת אל הבקעה. בבקעה שוב רואה יחזקאל את כבוד ה' "כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר", והוא מצטווה להיסגר בתוך ביתו ולחקוק את דמותה של ירושלים על לבנה, כסמל למצור.
הכתוב אינו מתייחס למקומה של הבקעה. כך כותב הרד"ק (יחזקאל ג, כב):
כי הבקעה מקום טהור יותר מתל אביב, שהיו יושבים שם בני אדם, ושנה לו פעם אחר פעם להשכילו ההשגחה וההנהגה, ועוד כי באותה הבקעה שבה נבנתה בבל החל, והראהו שם השגחתו בברואים שבלל את שפתם ובטל מחשבתם.
הרד"ק מקשר את הבקעה שבה מתרחשת ההתגלות לבקעה בארץ שנער, שבה נבנה מגדל בבל ובה בלל ה' את שפתם של בני האדם והפיצם על פני כל הארץ. לפי הבנתו "הבקעה" שעליה מדבר יחזקאל נמצאת בבבל, וממנה ראה הנביא את ארץ ישראל ואת מתרחש בה.
גם בפרק ח', במסע הנבואי שבו נלקח הנביא לירושלים במראות אלוהים ורואה את התועבות הנעשות במקדש ומבשרות את החורבן, הוא אומר: "וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה" (ח, ד). בכך רומז הנביא להתגלות שהזכרנו.
לגבי מיקומה של "הבקעה" קיימות עוד שתי אפשרויות, הנובעות מן הגמרא בסנהדרין (צב ע"ב). הגמרא שם מעלה אפשרות שלפיה העצמות שהחיה יחזקאל הן עצמותיהם של בני אפרים, שנפלו כשניסו להעפיל לארץ ישראל קודם זמן הגאולה, ולפי פרשנות זו מסתבר שיש למקם את הבקעה המדוברת בין ארץ ישראל למצרים. אפשרות נוספת המוזכרת בגמרא היא ש"הבקעה" היא בקעת דורא שבבבל.
מעניין כי נבואה זו אינה מתוארכת, וייתכן שהדבר מרמז על המשמעות הנצחית והעל-זמנית של הנבואה.

תוכן הנבואה

הדעות העיקריות המסבירות את הנבואה מבוססות על הגמרא בסנהדרין (צב ע"ב), שבה מובאות שתי גישות מרכזיות. לפי הגישה האחת – שבה מחזיקים מספר תנאים – יחזקאל החיה את המתים באופן ממשי (האמוראים נחלקו בנוגע לזהותם של האנשים שעצמותיהם היו פזורות בבקעה). ר' יהודה חולק על התנאים האחרים, וסובר כי החייאת המתים לא התרחשה בפועל, אלא הייתה רק משל, הרומז לכך שעם ישראל ישוב מן הגלות. כדעתו של ר' יהודה סוברים הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ב', פרק מ"ו) והרד"ק.
בשלב ראשון נעסוק במחלוקת המהותית אם הפרק מתאר מציאות או שזהו משל. כך אומרת הגמרא:
דתניא, רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה ומתו. מה שירה אמרו? ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים. רבי יהושע אומר: שירה זו אמרו – 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל'.  
רבי יהודה אומר: אמת משל היה. אמר לו רבי נחמיה: אם אמת – למה משל, ואם משל – למה אמת? אלא: באמת משל היה.     
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות.           
עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם. ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל.
נראה שלפי דעתם של רבי אליעזר ור' יהושע ההחייאה הייתה לזמן קצר, כדי להודיע שבחו של הקב"ה, והמתים אמרו שירה ומתו מיד. לעומת זאת, לפי רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי המתים שהחיה יחזקאל יצאו מן הגלות, עלו לארץ ישראל והולידו ילדים. כלומר, מעבר להחייאה עצמה, הם היו שותפים פעילים בסלילת הדרך לגאולה. רבי יהודה בן בתירא מוסיף שהתפילין של אלו שקמו לתחייה קיימות ומשמשות לדורות, כלומר הם הצליחו להוריש את אמונתם לדורות הבאים.
בשלב השני מביאה הגמרא את דעות האמוראים לגבי השאלה מיהם המתים שקמו עתה לתחייה, על פי הדעה שאכן מדובר באירוע היסטורי ממשי:
אמר רב: אלו בני אפרים, שמנו לקץ וטעו, שנאמר 'ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו וזבד בנו ושותלח בנו ועזר (ואלעזר) [ואלעד], והרגום אנשי גת הנולדים בארץ' וגו', וכתיב 'ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו'.      
ושמואל אמר: אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים, שנאמר 'ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו'.    
רבי ירמיה בר אבא אמר: אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה, שנאמר 'העצמות היבשות שמעו דבר ה''.     
רבי יצחק נפחא אמר: אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים, שנאמר 'ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחקה על הקיר סביב' וגו', וכתיב התם 'והעבירני עליהם סביב סביב'. 
רבי יוחנן אמר: אלו מתים שבבקעת דורא. ואמר רבי יוחנן: מנהר אשל עד רבת – בקעת דורא. שבשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיין, והיו כשדיות רואות אותן ושופעות זבות. אמרו לבעליהן, ובעליהן למלך. צוה המלך והרגום, ועדיין היו שופעות זבות. צוה המלך ורמסום.
לדעת רב המתים שבבקעה הם בני אפרים, שפרצו את חומות הגלות במצרים מתוך ציפייה לגאולה מוקדמת ונהרגו. לפי ר' יוחנן היו אלה חלק מגולי ממלכת יהודה, שהושמדו כשהגיעו לבקעת דורא, וזכו להיות הראשונים לגאולה. לפי האמוראים האחרים מדובר על אנשים חוטאים – בני אדם שכפרו בתחיית המתים, בני אדם שאין בהם לחלוחית של מצווה או בני אדם שחיפו את ההיכל בשקצים ורמשים.
לכאורה יש מקום לעיין, לפי דעות אלו, בשאלה מדוע בחר ה' להחיות דווקא רשעים גמורים כאלה כאות על תחיית המתים לכלל ישראל.
רבי יהודה רוזאניס, בעל ה"משנה למלך", ביאר (פרשת דרכים דרוש כה) כי ישראל שבאותו דור העלו על דעתם שהקב"ה מאס בהם ואין להם יותר תקנה, ובשל כך ביקשו לפרוק מעליהם עול מלכות שמיים. לפיכך הראה להם הקב"ה שאפילו הרשעים הגמורים שבישראל נקראים בנים למקום, והקב"ה גומל עימהם חסד ומחיה אותם.
בשיעור הבא נעסוק, בעזרת ה', במשמעות הרוחנית של חזיון מופלא זה.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 
[1]     הערה יפה זו מקורה בביאורה של טובה גנזל, בספרה "נבואת הצופה – בין חורבן לתקומה", עמ' 240-241.