חזרת הש"ץ - חלק ב'

  • הרב דוד ברופסקי

ההגדרה של תפילה בציבור

בנוגע לתפילה בציבור עולה השאלה: האם תפילה במניין של שישה אנשים שטרם התפללו וארבעה אחרים שכבר התפללו, נחשבת לתפילה בציבור? מחד גיסא, מדברי המגן אברהם והשולחן ערוך הרב עולה שתפילה בציבור היא תפילה עם רוב מניין שטרם התפללו. הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק ה סימן ז) פוסק כך אף הוא. מאידך גיסא, ניתן אולי לומר שתפילה בציבור היא רק מניין גברים המתפללים שמונה-עשרה יחדיו.
 
כך כותב החיי אדם (כלל יט סעיף א):
 
ועיקר התפילה בציבור הוא תפילת י"ח, דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד, ולא כמו שחושבין ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא רק משום לשמוע קדיש וקדושה וברכו, ולכן אינם מקפידים להתפלל ביחד רק שיהיה י' בבית הכנסת, והוא טעות גדול.
 
הרב משה פיינשטיין, בשו"ת אגרות משה (חלק א סימ' כח–כט), דן בהגדרה של תפילה בציבור. הרב פיינשטיין מביא שם מדברי הרמב"ם בהלכות תפילה פ"ח ה"ד, מהם עולה כי עיקרה של תפילה בציבור הוא השתתפות בחזרת הש"ץ, ולאו דווקא תפילה במניין המתפללים בצוותא. ואולם, הוא מסיק, כמו החיי אדם, שרק תפילה שנאמרה במניין נחשבת לתפילה בציבור.
 
האחרונים מעלים שאלה נוספת הנוגעת לעצם ההגדרה של תפילה בציבור: האם יחיד שהתפלל שמונה-עשרה בלחש עם שליח הציבור בחזרת הש"ץ, נחשב למתפלל בציבור? לשאלה זו עשויות להיות השלכות הלכתיות מעשיות. לדוגמה, מותר לקצר ואפילו לדלג על חלקים מסוימים בתפילה כדי להתפלל בציבור, אך האם מותר לנהוג כך כדי להתפלל עם שליח הציבור?
 
הרב אברהם דוד בן אשר אנשיל ווארמאן (1770–1840), בחיבורו "אשל אברהם" (בוטשאטש סימן סב), החתם סופר (ליקוטי תשובות סימן ג) ורבים מבין האחרונים כולל גם הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק ה סימן ז), רואים בתפילה הנאמרת עם חזרת הש"ץ – תפילה בציבור. הפרי מגדים (סימ' סב, קט) והרב משה פיינשטיין (או"ח חלק ג סימן ט) חולקים על דעה זו, בנימוק שחזרת הש"ץ נתקנה רק למען אלה שאינם מסוגלים להתפלל לבד.,
 
לבסוף, כפי שכתבנו לעיל, הרב סולובייצ'יק מבחין בין תפילה בציבור לתפילת הציבור. נראה אם כן כי טוב יותר להתפלל עם תפילת הציבור מאשר להתפלל ביחידות, אולי כמו תפילה בציבור.

פתיחתה וחתימתה של חזרת הש"ץ

הגמרא (ברכות ט ע"ב) מלמדת שיש להקדים לתפילת שמונה-עשרה את הפסוק "השם שפתי תפתח" (תהילים נ"א, יז) ולחתום את התפילה בפסוק "יהיו לרצון אמרי פי" (י"ט, טו).
 
בגמרא (ד ע"ב) עולה השאלה מדוע "ה' שפתי תפתח" לא נחשב להפסק בין "גאל ישראל" להתחלת שמונה-עשרה:
 
והא אמר רבי יוחנן, בתחלה אומר: 'ה' שפתי תפתח', ולבסוף הוא אומר: 'יהיו לרצון אמרי פי'! אלא: התם כיוון דתקינו רבנן למימר 'ה' שפתי תפתח' – כתפילה אריכתא דמיא.
 
במילים אחרות, מדברי הגמרא עולה כי הפסוק "ה' שפתי תפתח" הוא חלק בלתי נפרד מתפילת שמונה-עשרה. השולחן ערוך (סימן קכג סעיף ו) פוסק לפיכך כי על שליח הציבור לפתוח את חזרת הש"ץ באמירת "ה' שפתי תפתח". המגן אברהם (סימן קיא ס"ק ד) מוסיף כי יש לומר פסוק זה בלחש.
 
הטור (סימן קיא) כותב שישנו מנהג לומר פסוקים נוספים לפני שמונה-עשרה ומוסיף כי בשחרית ובמנחה תוספת זאת עשויה להוות הפסק בין "גאל ישראל" לבין שמונה-עשרה ולכן יש לומר פסוקים אלה רק במנחה ולפני מוסף. כך גם בקיצור שולחן ערוך (סימן יח סעיף ב) מובא המנהג לומר "כי שם ה' אקרא" (דברים ל"ב, ג) לפני תפילת עמידה במנחה ולפני מוסף. המשנה ברורה (סימן קיא ס"ק י) כותב שאין צורך לומר "כי שם ה' אקרא" לפני חזרת הש"ץ, אולם מותר להוסיף פסוק זה אם אדם חפץ בכך.
 
בעניין זה, מובא בספר נפש הרב (עמ' קנב) על מנהגו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק:
 
רבנו נהג שלא לומר את הפסוק 'כי שם ה' אקרא' קודם השמונה-עשרה דמנחה ודמוסף (עי' טור), ופשיטא שלא הצריך שיאמרו הש"ץ בקול רם. ורק הפסוק 'ה' שפתי תפתח' הצריך שיאמר הש"ץ בקול רם.
 
כך גם הרב ד"ר זליגמן בער (1825–1897), השמיט פסוק זה בסידורו "עבודת ישראל".
 
באשר לפסוק החותם את תפילת שמונה-עשרה, "יהיו לרצון", כותב הרמ"א (סימן קכג סעיף ו) כי אין לשליח הציבור לומר אותו. המשנה ברורה (ס"ק כ) מסביר שמכיוון ששליח הציבור אומר "תתקבל צלותהון" בקדיש השלם, אין צורך להוסיף גם "יהיו לרצון". עם זאת, המשנה ברורה (ס"ק כא) גם כותב כי השל"ה והגר"א קבעו שעל שליח הציבור לקרוא פסוק זה. בקיצור שולחן ערוך (סימן כ סעיף ז) נכתב כי כשם שהפסוק הפותח צריך להיאמר בלחש, על פי המגן אברהם (כפי שכתבנו לעיל), כך גם הפסוק החותם את שמונה-עשרה "יהיו לרצון".

האם מותר לציבור להשמיט או לקצר את חזרת הש"ץ?

לפני שנדון בקיצור או השמטה של חזרת הש"ץ, יש לבחון את השאלה הבאה: כיצד ינהג מי שמגיע באיחור לבית הכנסת ומוצא את הציבור בתפילת הלחש?
 
הגמרא (ברכות כא ע"ב) אומרת:
 
הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין... רבי יהושע בן לוי אמר: אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה – יתפלל, ואם לאו – אל יתפלל... [שכן] אין יחיד אומר קדושה.
 
אמנם השאלה של איחור לתפילה זקוקה לדיון מעמיק ומפורט יותר, אך לענייננו נזכיר רק שהראשונים, ביניהם תוספות (כא ע"ב), הרא"ש (פרק ב סימן יח) והרמב"ם (פ"י ה"ז), פוסקים שמי שאיחר לתפילה רשאי להתחיל להתפלל שמונה-עשרה עם שליח הציבור ועליו לומר איתו כל מילה ומילה, עד קדושה. כשיגיע שליח הציבור לקדושה עליו לומר קדושה בקול, מילה במילה, עם שליח הציבור.
 
כך כותב השולחן ערוך (או"ח סימן קט סעיף ב):
 
אם מתחיל להתפלל עם ש"צ, כשיגיע עם ש"צ לנקדישך, יאמר עמו מילה במילה כל הקדושה, כמו שהוא אומר, וכן יאמר עמו מילה במילה ברכת 'הקל הקדוש' וברכת 'שומע תפילה', וגם יכווין כשיגיע ש"צ למודים יגיע גם הוא למודים, או להטוב שמך ולך נאה להודות, כדי שישחה עם הש"צ במודים.
 
הרמ"א לעומת זאת מוסיף:
 
אבל לכתחילה לא יתחיל [שמונה-עשרה] עד אחר שאמר קדושה והקל הקדוש, אלא שאם הוצרך להתחיל מכח שהשעה עוברת, כדי לסמוך גאולה לתפילה, דינא הכי.
 
במלים אחרות, בעוד השולחן ערוך מנחה את המאחרים להתחיל להתפלל שמונה-עשרה עם שליח הציבור, הרמ"א מורה להם לחכות עד אחרי ששליח הציבור סיים לומר קדושה. המגן אברהם (סימן קט ס"ק ט) מסביר שיש להתחיל להתפלל אחרי קדושה, שכן טוב יותר להקשיב בשקט לשליח הציבור המתפלל קדושה ולא לומר את המילים יחד איתו.
 
המשנה ברורה (ס"ק יד) מביא את דברי האחרונים הפוסקים שלכתחילה יש להתחיל להתפלל עם שליח הציבור, בוודאי בשחרית, וזאת כדי להימנע מהפסקה לפני סיום "גאל ישראל", וגם במנחה. וכן הוא כותב בביאור הלכה שמכיוון שנהגו לומר את הקדושה כולה יחד עם שליח הציבור, יש להתחיל שמונה-עשרה עם חזרת הש"ץ, כפי שפסקו הראשונים שהבאנו לעיל, ולא לחכות עד אחרי קדושה.
 
על סמך העיקרון הנ"ל, השולחן ערוך (סימן קכד סעיף ב) מתייחס למקרה נוסף:
 
ש"צ שנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שהתפללו בלחש, והוא צריך לעמוד לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל [את התפילה כולה] בקול רם לציבור, ואין צריך לחזור ולהתפלל בלחש.
 
הרמ"א מוסיף על דברים אלה:
 
וכן אם הוא שעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפילה, יוכל להתפלל מיד בקול רם, והציבור מתפללין עמו מילה במילה דבלחש עד לאחר 'הקל הקדוש', וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"צ (מהרי"ל).
 
חזרת הש"ץ המקוצרת מכונה ביידיש "הויכע קדושה".
 
הביאור הלכה (ד"ה בלחש) מסביר כי אמנם לכתחילה היה אולי עדיף שהציבור יתפלל תפילת שמונה-עשרה כולה בלחש עם שליח הציבור, אך מסיבות שונות "העולם אין נוהגין כן".
 
מתי יתחיל הציבור את תפילתו כאשר מתפללים "הויכע קדושה", חזרת הש"ץ מקוצרת?
 
על סמך פסיקתו של הרמ"א שהבאנו לעיל כותב המשנה ברורה (סימן קכד ס"ק ח) שלכתחילה על הציבור להתחיל להתפלל שמונה-עשרה אחרי ששליח הציבור השלים את ברכת "הקל הקדוש". פוסקים אחרים (ראה כף החיים סימן קכד), ביניהם הראשונים שהבאנו לעיל, חולקים על דעה זו.
 
הרב סולובייצ'יק (נפש הרב עמ' קכו) סובר שעל הציבור להתחיל להתפלל שמונה-עשרה עם שליח הציבור. הרב מסביר שככלל קדושה היא חלק בלתי נפרד מחזרת הש"ץ, היא תפילת הציבור. לעומת זאת, כאשר מתפללים חזרת הש"ץ מקוצרת, אם הציבור לא מצטרף לתפילתו של שליח הציבור, אז הקדושה כבר אינה חלק מתפילת הציבור! יתרה מזאת, על הציבור לומר "לדור ודור" (בנוסח אשכנז), פסוק הנאמר בדרך כלל רק בפי שליח הציבור, וזאת כדי לשלב את הקדושה בתפילת שמונה-עשרה של הציבור.
 
באילו נסיבות מותר לציבור לבחור בחזרת הש"ץ המקוצרת?
 
בנוגע לחשש "שיעבור זמן התפילה" האחרונים (ראה פרי מגדים, משנה ברורה וערוך הושולחן) דנים בשאלה אם מדובר בתחילת חזרת הש"ץ או בסיומה. כמו כן, מניין קטן, שבו חלק מהמתפללים מוכרחים לעזוב באמצע התפילה, רשאי אף הוא לקצר את חזרת הש"ץ. מקרה אחר שבו מותר לומר חזרת הש"ץ הוא של ציבור מצומצם שחבריו עלולים לפטפט בתפילה או לחלופין להתפלל באריכות (ולהביא לכך שמסיבות שונות יאלץ שליח הציבור להתחיל את החזרה כאשר אין תשעה אנשים שעונים לברכות).
 
כך כותב ערוך השולחן (סימן רלב סעיף ז):
 
כשמתפללין בב ית ויש מניין מצומצם או אפילו מעט יותר, וכמה שמשיחים בחזרת הש"ץ ואין שומרים לענות אמן, אז טוב יותר לעשות קדושה כמ"ש [מקוצרת], דאם הש"ץ יחזור שם התפילה בוודאי לא יענו כולם אמן ותהיינה כל הברכות לבטלה והווה מצווה הבאה בעבירה.
 
כפי שכתבנו לעיל, פטפוט בזמן חזרת הש"ץ, הוא אחת הסיבות שהביאו את הרמב"ם לבטל את חזרת הש"ץ לחלוטין.

עניית אמן בחזרת הש"ץ

מעבר להיותה של חזרת הש"ץ מעין מבחן למידת ההשתתפות של הציבור בתפילה, הגמרא משבחת את הסגולות של עניית אמן בחזרת הש"ץ. למעשה, הגמרא (ברכות נג ע"ב) מלמדת "גדול העונה אמן יותר מן המברך".
 
הגמרא (ברכות מז ע"א) אומרת שיש לענות אמן בזהירות ובכוונה: "תנו רבנן: אין עונין לא אמן חטופה, ולא אמן קטופה, ולא אמן יתומה". הפוסקים דנים בשלושת סוגי האמנים שהוזכרו בגמרא.
 
אמן חטופה: הראשונים חלוקים במשמעות הביטוי "אמן חטופה". רש"י (ד"ה חטופה) מסביר שאמן חטופה היא "אמן" שבה האות הראשונה אינה מבוטאת בקמץ כראוי אלא "נחטפת" – נאמרת בחטף-פתח. הערוך (ערך אמן) לעומת זאת מסביר שאמן חטופה היא אמן שממהרים לענות לפני שהמתפלל סיים לברך. השולחן ערוך (סימן קכד סעיף ח) מביא שתי דעות אלה.
 
אמן קטופה: רש"י מסביר שאמן קטופה היא אמן שבה מושמטת הנו"ן. כך גם כותבים פרשנים אחרים שיש להיזהר שלא להשמיט את האות הראשונה או השנייה של המילה "אמן". הערוך מסביר שאין להפסיק בין שתי ההברות של המילה "אמן" כך שנשמע כאילו מדובר בשתי מילים נפרדות. גם כאן מביא השולחן ערוך את שתי הדעות הנ"ל.
 
אמן יתומה: אמן זו "מתייתמת" מברכתה.
 
הראשונים חלוקים בשאלה מהי בדיוק "אמן יתומה". רש"י (ד"ה יתומה) והתוספות (ד"ה אמן יתומה) מסבירים שזו אמן שנאמרת בפי מי שלא שמע בעצמו את הברכה, אלא רק מצטרף לעניית אמן של יתר הקהל. תוספות הביאו את הגמרא (סוכה נא ע"א) שבה מסופר שבאלכסנדריה היו הגבאים מניפים דגלים כדי לסמן מתי יש לענות אמן, ומכאן אפשר להבין שלא כל הציבור היה שומע את הברכות! התוספות מסבירים לפיכך שבאלכסנדריה הציבור ידעו לאיזו ברכה הם עונים אמן, אך לא היו יכולים לשמוע כל מילה ומילה. מי שאמר אמן יתומה, לפי דעה זו, הוא מי שעונה אמן ולא יודע אפילו על איזו ברכה.
 
הירושלמי (ברכות פ"ח הל' ה) לעומת זאת, מספק הסבר שונה מעט למושג "אמן יתומה": "איזו היא אמן יתומה? אמר רב הונא דין דיתיב למיברכה והוא ענה ולא ידע למה הוא ענה".
 
הרא"ש (ברכות פרק ז סימן יז), על סמך הירושלמי, מנסה להסביר את המנהג באלכסנדריה. הרא"ש כותב שאולי מדובר במי שכבר התפלל ויצא לידי חובת ברכות אלה, או לחלופין שהמתפללים ידעו איזו ברכה נאמרת בכל רגע, אך לא שמעו אותה מילה במילה מפי החזן. על כל פנים, מנהג זה מקובל שכן הם לא ענו "אמן" ללא הבחנה לברכה שהיו מחוייבים בה.
 
השולחן ערוך (סימן קכד סעיף ח) פוסק:
 
ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אע"פ שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן, דהווי אמן יתומה.
 
והרמ"א מוסיף:
 
ויש מחמירין דאפילו אינו מחויב באותה ברכה, לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי ש"צ, דזה נמי מקרי אמן יתומה.
 
האבודרהם מעלה הסבר שלישי, לפיו אמן יתומה היא אמן המנותקת מהברכה בזמן, אמן שלא נענתה מיד לאחר הברכה. הרמ"א מביא בדבריו דעה זו: "ולא ימתין עם עניית האמן, אלא מיד שכלה הברכה יענה אמן".
 
בגמרא נכתבו גם שני עקרונות נוספים החלים על עניית אמן.
 
ראשית, הגמרא (ברכות מז ע"א) אומרת: "כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה". השולחן ערוך מסביר ש"אמן" צריכה להיות לא קצרה מדי ולא ארוכה מדי, אלא באורך של "קל מלך נאמן" (שלוש המילים המקדימות את קריאת שמע במניין, יתכן שהמילה "אמן" היא ראשי תיבות של נוסח זה). כמו כן, השולחן ערוך פוסק כי שליח הציבור אינו מחוייב כלל לחכות למתפללים המתעכבים בעניית "אמן".
 
שנית, הגמרא (ברכות מה ע"א) מוסיפה:
 
אמר רב חנן בר אבא: מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך – שנאמר: 'גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו' [תהילים ל"ד, ד].
 
המשנה ברורה כותב שמותר לענות בקול רם כדי לעודד אחרים להצטרף.

ברוך הוא וברוך שמו

הטור (או"ח סימן קכד; שו"ת הרא"ש כלל ד סימן יט) כותב:
 
ושמעתי מאבא מורי [הרא"ש] שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום 'ברוך הוא וברוך שמו' וזהו שאמר משה רבינו 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו' [דברים ל"ב, ג].
 
האחרונים קבעו כי בעת שמברכים ברכה שהיא מצווה בפני עצמה, כמו קידוש או הבדלה, אין להפסיק באמירת "ברוך הוא וברוך שמו".
 
המגן אברהם (סימן רכד ס"ק ט) כותב כי לאורך כל חלקי התפילה בהם אסור להפסיק כלל, כגון פסוקי דזמרה וברכותיה של קריאת שמע, אין לענות "ברוך הוא וברוך שמו".
 
הגאון מווילנה (מעשה רב סימן מג) מתנגד באופן גורף למנהג לומר "ברוך הוא וברוך שמו", מתוך חשש שעניית "ברוך הוא וברוך שמו" תפריע לשמוע את חזרת הש"ץ. בעקבות דברים אלה, מזהיר המשנה ברורה (סימן קכד ס"ק כב) את שליח הציבור לאפשר לציבור לענות "ברוך הוא וברוך שמו" לפני שהוא ממשיך לברך.

עמידה בחזרת הש"ץ

מתפלל המבקש לצאת לידי חובת תפילה בחזרת הש"ץ חייב לעמוד, כשרגליו צמודות זו לזו, להקשיב בכוונה ולענות לשליח הציבו, כפי שכתבנו לעיל. האם מי שכבר התפלל תפילת לחש צריך גם כן לעמוד בזמן חזרת הש"ץ?
 
חלק מן האחרונים מסיקים שאין חובה לעמוד בחזרת הש"ץ מדברי הגמרא (יומא פז ע"ב) האומרת: "דאמר בר המדודי: הווה קאימנא קמיה דשמואל, והווה יתיב, וכי מטא שליחא דציבורא ואמר 'אבל אנחנו חטאנו' קם מיקם". מסוגיה זו עולה כי אין חובה לעמוד בחזרת הש"ץ, שכן שמואל ישב עד ששליח הציבור אמר "אבל אנחנו חטאנו" בחזרת הש"ץ בתפילת יום כיפור. פוסקים אחרים מסבירים שאולי שמואל חש ברע בגלל הצום ולכן לא עמד.
 
באחרונים מובאים גם דבריו של בעל המאור (בסוף פירושו לראש-השנה) לפיהם "תקיעות דמיושב" הן תקיעות השופר בזמן חזרת הש"ץ, בזמן שהציבור יושב במקומו, ולא התקיעות שלפני מוסף, כפי שהסבירו מרבית הראשונים. נראה אם כן, לכל הפחות לדעת בעל המאור, שמותר לשבת בזמן חזרת הש"ץ.
 
מעניין להוסיף כאן את דברי הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ט ה"ג):
 
ואחר שיפסיע שליח ציבור שלוש פסיעות לאחוריו ויעמוד, מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל, והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה.
 
מדברי הרמב"ם עולה בבירור שעל הציבור לעמוד בזמן חזרת הש"ץ. יתרה מזאת, הרמ"א (סימן קכד סעיף ד) מביא את ההגהות מנהגים שכתב "יש אומרים שכל העם יעמדו כשחוזר הש"צ התפילה".
 
כפי שכתבנו לעיל, הרב סולובייצ'יק, על סמך הרמב"ם, ראה בחזרת הש"ץ כולה תפילת הציבור, ולכן נהג לעמוד בכוונה כשרגליו צמודות זו לזו מתחילתה ועד סופה של חזרת הש"ץ.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *