תמורה | דף כב | חטאות המתות
בפרק זה נעסוק בעניין חטאות המתות, חטאות אלו הן קרבן שלא ניתן להקריב. קרבן החטאת, בשונה משאר הקרבנות, אינו בא אף פעם כקרבן נדבה. קרבן זה הינו מיוחד לאדם שהתחייב בהבאתו על חטא מסויי, ולכן אין לו תקנה כאשר לא ניתן להקריבו.
כאשר אין אפשרות להקריב קרבן חטאת מניחים אותו למות; כלומר, הלכה למשה מסיני שבחמש סוגים של חטאות הדין הוא שהחטאות צריכות למות ולא להקרב. המקרים הם: ולד של קרבן חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה, חטאת שכבר נתכפרו הבעלים על ידי בהמת חטאת אחרת וחטאת שעברה שנתה.
כפי שנאמר לעיל, לדעת רוב הראשונים, מניחים חטאות אלה למות ולא הורגים אותן בידיים; דהיינו, מכניסים את בהמת החטאת לתוך "כיפה" שהיא למעשה תא הוצאה להורג פסיבי, ונועלים אותה שם ללא מזון או מים ולאחר זמן היא מתה (רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין ו, יח):
"בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח, אם נקבה בת שנתה היא כונסה לכיפה עד שתמות שמא חטאת היא".
למעשה לא היינו זקוקים להלכה זו בכדי לדעת שלא מקריבים בהמה זו שכן חטאות אלה אינן ראויות להקרבה; מסברה ניתן היה לומר שירעו עד שסתאבו ואז יפדו אותן ובכסף הפדיון יקנו עולות כמו במקרה של "מותר חטאת". אם כן, החידוש בהלכה זו הוא שאין בהמות אלה רועות כי אם מתות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)