דילוג לתוכן העיקרי

מקץ | חטאם של האבות ותשובתם של השבטים

קובץ טקסט

השיחה נערכה מחלק משיעור שהועבר בעבר בבית המדרש הווירטואלי, וסיכומה לא עבר את ביקורת הרב

הרמב"ן (מ"ב, ט) ומפרשים רבים בעקבותיו תמהו על התנכרותו של יוסף לאחיו ועל הנוקשות הרבה שבה התייחס אליהם עד לרגע שבו הוא התוודע להם. מכוח שאלה זו, מתגלגלת אף שאלה נוספת על נושא שלא נתפרש - מדוע לא שלח יוסף להודיע לאביו שהוא עדיין חי ברגע שהחל למלוך, ומדוע נתן לאביו להתענות עוד תשע שנים באבלו על בנו[1].

בעבר, עמדנו על שיטת בעל ה'עקדה' והר"י אברבנאל כי מעשיו ומחדליו של יוסף בפרשה משקפים ניסיון לבחון את יחסם של האחים לבנימין, כדי לבחון האם שבו בתשובה על יחסם ליוסף אחיהם בעבר. באותה הזדמנות התייחסנו ליחס שבין חלומות פרעה לחלומות יוסף ולפתרון שמצא יוסף לחלומות פרעה, ועמדנו אף על היחס שבין החלום לנבואה.

חטאם של אחי יוסף במכירת אחיהם אינו מהחטאים הקלים שבספר בראשית. בשום פנים ואופן אין הוא עומד בקו אחד עם חטאו של אברהם באומרו "במה אדע כי אירשנה" (נדרים לב ע'א), עם חטאו של יעקב בחרות אפו ברחל (בראשית-רבה פ', ד) או עם חטאו של יוסף, שסלסל בשערו והביא את דיבת אחיו לאביהם (בראשית-רבה פ"ד, ז).

חטא זה, של מכירת בן-חורין לעבד, נחשב בתורה ובנבואה (שמות כ"א, טז; כ', יג; דברים כ'ז, ז; יואל ד'; עמוס ב', ו-י; ועוד רבים) לאחד מהכבדים שבחטאים. חטא זה דומה לחטא קין ולחטאי דור המבול, דור הפלגה ואנשי סדום. אך טבעי הוא, שאת מקום עונשם של קין, דור המבול ואנשי סדום צריכה לתפוס תשובתם של אחי יוסף. תשובה זו היא נדבך שספר בראשית כולו בנוי עליו, לצד עונשם של החוטאים, ואין היא צריכה להופיע כמאורע מוצנע, המסופר אגב סיפור טעותו של יוסף. סיפור התשובה של האחים שקול כנגד המבול והפיכת סדום, אם לא למעלה מהם.

באותו מאמר שנזכר לעיל ניסינו להוכיח שכל מעשיהם של האחים - ובעיקר של שני המנהיגים, ראובן ויהודה - היו מושפעים ומוכתבים מחטא המכירה ומן הצורך לכפר עליו. הרושם המתקבל הוא, שהכרעת מבנה המשפחה וגורלם של האחים תלויה בקבלת התשובה שלהם. יוסף ידע זאת, וראה עצמו שותף למהלך זה: הן בשל הקשר (הסביל) ההדוק שלו למעשה החטא, והן בשל התחושה שקיננה בו, בעיקר בשל חלומותיו, שהוא האחראי לעתידה של משפחת יעקב.

מקומה של התשובה בספר

המקרא כולו מרבה לעסוק בתורת הגמול[2]. השגחת ה' בעולם בנויה על השכר לצדיק ועל העונש לרשע, ובספר בראשית היא מתבטאת בסיפור תולדות התהוותה של האנושות ושל עם ישראל. אדם הראשון נענש בשל חטאו, ואף קין בנו נדחה בשל החטא. תורת השכר והעונש מבדילה את נח מבני דורו, ומבחינה בין שם ויפת לבין חם וכנען.

צדקתו של אברהם נבחנת בעשרה ניסיונות (אבות פ"ה), ורק במקביל אליהם מבטיח לו ה' את הארץ ואת הזרע, כורת עמו בריתות ונשבע לו בהר המוריה. התורה מדגישה את חטאם של ישמעאל (המצחק) ושל עשו (הבז לבכורה), כסיבה לדחייתם.

צדקת יצחק ויעקב ובקשתם לקרבת א-לוהים חורזת את תולדותיהם כחוט השני[3]. צדקתם של האבות נבחנת אף במקביל לרשעתם של אנשי סדום, לבינוניותו של לוט, ולרשעתם של לבן ופרעה.

התורה מספרת רק על צדקתם של האבות. חטאיהם, אם היו כאלה, נזכרים ברמז בלבד ונתבארו בחז"ל, אך לא נכתבו במפורש בתורה. היפוכו של דבר אצל השבטים, בני יעקב: בתורה נתפרשו רק כישלונותיהם - ראובן במעשה בלהה, שמעון ולוי במעשה שכם[4], יהודה במעשה תמר והאחים כולם במכירת יוסף. יוצא מן הכלל הוא יוסף: התורה מספרת על צדקתו במעשה אשת פוטיפר ועל בקשת הא-לוהים שלו בפתרון החלומות, אך גם על כישלונו בהבאת דיבת אחיו. מכאן, שיוסף הוא מדרגה אמצעית, בין מדרגת האבות (ולכן הוא נמנה על האושפיזין) לבין מדרגת השבטים[5].

אמנם, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אברהם חטא ויעקב חטא. לעומתם, ודאי שבני יעקב עסקו אף במעשים טובים. התורה, בהדגישה באופן חד-משמעי קו של זכויות אצל האבות והיפוכו אצל השבטים, באה ללמדנו את דרך בחירתם.

האבות נבחרו בשל צדקתם. אלו ממשפחת האבות שלא נענו לדרישות הצדקה, המשפט ובקשת קרבת הא-לוהים - נופו מן המשפחה ונדחו. הנהגה זו התאימה אך ורק בעולם שבו נגלה הקב"ה רק ליחידים. הקב"ה נגלה ליצחק רק אחרי מות אברהם (כ"ה, יא), והוא לא שב ונגלה אליו לאחר שנגלה ליעקב בבית א-ל, כאשר פנה הודה, זיווה והדרה של באר שבע (עיין רש'י כ"ח, י). משירדה השכינה למצרים עם יוסף למצרים - כאמור "ויהי ה' את יוסף... ויהי בבית אדניו המצרי" (ל"ט, ב) - היא לא שרתה עוד על יעקב, עד לפגישתו עם יוסף (רש"י מ"ה, כז). כל עוד נגלה הקב"ה ליחידים, כל עוד הניפוי והדחייה היו חלק בלתי-נפרד מתולדות ההתגלות - ודאי שהקב"ה בוחר לו את הצדיק.

עולמם של השבטים הוא עולם שונה לחלוטין.

"...אישים אלה היו, לפי סדר ייחושם הנמשך ללא הפסק, כגרעין הפרי לאדם וכסגולתו. ולכל אחד מהם היו גם בנים אחרים, שלא היו כי אם כקליפה לגרעין, ולא דמו לאבותם עד כדי התחבר העניין האלוהי בהם. ולכן נמנה המניין לפי האלוהיים לבד. כל אלה היו יחידים, לא קיבוצים, עד אשר הוליך יעקב י"ב שבטים, שכולם היו ראויים לעניין האלוהי, ואז נגלתה האלוהות בקיבוץ, ומאז נמנה המניין לפיהם".
(כוזרי, מאמר ראשון, מז)

התגלות האלוהות בריבוי מציינת עולם שונה. מכאן ואילך אין ניפוי ודחייה, וכולם סגולה. אך הייתכן ציבור שכולם צדיקים? והלא מעצם טבעו, כולל הציבור אישים שונים, דעות שונות ורצונות שונים. כיצד ייתכן שיהא הציבור כולו סולת בלא פסולת? ולאידך גיסא - הייתכן שתתגלה השכינה לציבור "בתוך טומאתם", ללא בקשת קרבת א-לוהים בשיא טהרתה?

הפתרון המוצע לעולם של ציבור ולא של יחידים, לעולם של בינוניות ולא של נבחרים, הוא פתרון התשובה. קלקלה ופחיתות הן מחוייבות המציאות כשמדובר בעם שלם, הכולל בתוכו צדיקים, בינוניים ורשעים. התורה מציעה לכך פתרון, בצורת התיקון והתשובה. לא עוד עולם של צדיקים נבחרים, שאינם נכשלים, המנופים בי"ג נפות מן הפסולת שבמשפחתם. מעתה, שורה השכינה על ציבור שלם. על קרבו ועל פרשו, על רשעותיו ועל כישלונותיו. כל זאת - מכוח תיקון הקלקלה, מכוח התשובה.

השכינה נגלתה לכל השבטים: גם לשמעון בעל כלי החמס וגם לבנימין ידיד ה'. התגלות זו אינה יכולה להיות מבוססת על הצלחה ללא הפוגה. התגלות זו מבוססת על דרך הכישלון והתשובה. זוהי הדרך שיהודה הוא מנהיגה. דוד מלכא משיחא, העומד מזרעו, שאינו יחיד לפני הקב"ה אלא אחראי כלפיו על כלל הציבור והעם - הוא "הגבר הֻקם על, שהקים עולה של תשובה" (מו"ק טז ע"ב). בכישלונו בחטא בת שבע ובתשובתו - התווה דרך לציבור, ולא ליחידים. בדומה לו, אף משיח היוצא מזרעו - יוצא כחוטר הצומח מחדש מגזע שנגדע (ישעיהו י"א, א).

דרכם של השבטים רצופה כישלונות. הדרך שהם מתווים - דרך התשובה היא, והיא עיקר תולדותיהם ועלילותיהם: מעשה יהודה ותמר ומעשה האחים בשנות הרעב. בשל דרכם זו נבחרו, ומאז - גאולתם של ישראל ותשובתם הולכות זו בצד זו בתורה ובכל ספרי הנבואה.

יוסף הוא בן לשני העולמות. כבן זיו איקונין של יעקב - הוא ממשיך את דרכם של האבות, עומד בניסיון ומבקש קרבת
א-לוהים; כשייך לעולמם של שבטים - הוא שותף מלא למהלך התשובה המתרקם בסיפורנו. לשם כך, טווה יוסף את תוכניתו, כדי להסיט את אחיו מדרך החטא של השנאה, המכירה והשקר כלפי אביהם, וכדי לנווטם לדרך של תיקון ותשובה.

 

 

[1] לשאלה זו התייחס גם מו"ר הרב יואל בן נון בספרו 'פרקי האבות' (אלון-שבות תשס"ג עמ' 165-180), בעקבות דבריו במגדים א', אלון-שבות תשמ"ו. הוא פתר אותה בדרך מקורית, כדרכו. אני השגתי על דבריו שם במגדים ב' תשמ"ז, ובאותו גיליון הוא השיב על דבריי. הפולמוס כולו נכתב שוב ובהרחבה בספרו הנ"ל. דבריי נכתבו בעריכה חדשה ובשינויים רבים, ולמעשה נכתבו מחדש, בשיעור שהועבר בבית המדרש הוירטואלי לפני כמה שנים.

[2] המקרא אכן מרבה לעסוק בתורת הגמול, להבדיל משאלת הגמול - "צדיק ורע לו" או "רשע וטוב לו", שמידת העיסוק בה מוגבלת.

[3] מחלוקת הרמב"ם וריה"ל, ובמקביל - רמח"ל ב"דרך ה'" ומהר"ל ב"גבורות ה'", אם אברהם נבחר בשל סגולתו או בשל מעשיו, אינה מענייננו. ברור שהתורה מדגישה את צדקתם של אבות האומה בכלל ושל אברהם בפרט: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

[4] אף שיש צדדים לחיוב במעשה שכם, התורה מדגישה את השלילה שבו.

[5] עיין עוד על מדרגת ביניים זו במאמרנו "הבכור", עלון-שבות 85.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)