חטאת ואשם

  • הרב מתן גלידאי

חטאת ואשם

בעולם הקרבנות אנו מוצאים שני קרבנות שבאים על חטא: חטאת ואשם. קרבן חטאת מביא אדם שעבר בשוגג על איסור שעונשו במזיד הוא כרת, ואילו חיוב קרבן אשם מוטל על שישה אנשים:

1. אדם שכפר בתביעת ממון של חברו, ונשבע לשקר שאינו חייב ("אשם גזילות").

2. אדם שמעל בקדשים ("אשם מעילות").

3. נזיר שנטמא ונטהר במהלך ימי נזירותו ("אשם נזיר").

4. מצורע שנרפא מצרעתו ("אשם מצורע").

5. אדם שבא על שפחה חרופה ("אשם שפחה חרופה") - אישה שחציה שפחה וחציה בת חורין (כלומר, שהיתה שפחתם של שני אנשים ואחד מהם שחרר אותה), הנשואה לעבד עברי.

6. מי שישנו ספק אם עבר על איסור שחייבים עליו חטאת ("אשם תלוי").

הרמב"ן על התורה (ויקרא ה', טו) תמה על חלוקה זו: מדוע חילקה התורה את הקרבנות הבאים על חטא לשתי קטגוריות שונות, שאחת מכונה 'חטאת' ואחת 'אשם'? הרמב"ן מסביר שקרבן אשם מוטל על אדם שראוי לו להיות שמם ונאבד בגלל מה שעשה, ומגן עליו מ'שממה' זו; ואילו קרבן חטאת מוטל על מי שרק החטיא את מטרתו וסטה מן הדרך הראויה. חטאת מכפרת על מעשה העבֵרה, ואילו אשם מגן על האדם מעונש.

אמנם, קשה להבין מדוע דווקא בששת המקרים הנ"ל זקוק האדם להגנה, הרי לכאורה מדובר בעבירות קלות יותר מאלו שמחייבות חטאת - חטאת באה על עבירות שעונשן במזיד כרת, ואילו אשם בא על עבירות שאין עליהן כרת. הרמב"ן מתאמץ למצוא מימד של חומרה בעבירות אלו, עיין בדבריו.

ייתכן להציע כיוון הפוך מזה של הרמב"ן: קרבן אשם מוטל דווקא על אדם שעלול להמעיט בחומרת חטאו ולא לדאוג ממנו. מי שספק אם עבר על איסור - עלול לשכנע את עצמו שלא חטא, ולכן מחייבים אותו אשם, כדי שיצטער על שלא נזהר. באופן דומה, הכופר בממון חבירו ונשבע לשקר, וכן המועל בקדשים, חייבים קרן וחומש, ועלולים לחשוב שתשלום זה פוטר אותם מן הצורך בתשובה ובכפרה: את מה שלקחו - החזירו, והמצב חזר לקדמותו. לפיכך מחייבת אותם התורה אשם, כדי להבהיר להם: מעבר לגזל שביצעו, יש פגם רוחני גדול בשבועת השקר או בפגיעה בקדשי ה', ומגיע להם להיות שוממים ונאבדים על כך. גם מצורע חייב אשם, כדי שלא יחשוב שצרעתו פוטרת אותו מן החובה לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה.

נזיר שנטמא ונטהר עלול אף הוא להמעיט בערך העניין: את הנזירות שהתחייב לבצע הוא מונה כעת מחדש, ושוב אין זה משנה שהנזירות הקודמת הופסקה. קרבן האשם שהוא מביא מבהיר לו: מעבר לחובה לקיים את נדרו, עליו לחזור בתשובה על כך שנטמא בעודו נזיר.

שפחה חרופה אינה אשת איש ממש, כיוון שצד השפחה שבה אינו מסוגל להיכנס לקשר של אישות, ולכן הבא על שפחה חרופה אינו נענש במיתה או בחטאת כדין הבא על אשת איש. אדם זה עלול, אפוא, להקל בחומרת מעשיו, ולכן מבהירה לו התורה שעשה דבר מגונה הראוי לעונש, שכן גם אם פורמלית היא אינה אשת איש - סוף סוף יש לה קשר חלקי לאדם אחר.