חטא העגל והתשובה ממנו

  • הרב ברוך גיגי

חטא העגל והתשובה ממנו*

 

פתיחה

בפתיחת פרשתנו נחתם מהלך שהתפתח בשתי הפרשות שקדמו לה, המהלך של הציווי על המשכן. הרמב"ן מסביר את מטרתו של בניין המשכן כניסיון להוריד את מעמד הר סיני לעולם: במעמד הר סיני באו לידי ביטוי ההתגלות האידאות הא-להיות. עתה בא בניין המשכן שמטרתו, לממש – ולו בצורה חלקית – את אותן האידאות במציאות החיים בעולם הזה.
אך כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. לא יותר מארבעים יום לאחר שהכריז העם "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד, ז), נכשל העם. אין מדובר במעידה קטנה, אלא בחטא העגל. חטא חמור כל כך, עד שאמרו חז"ל "אין פורענות באה על ישראל, שאין בה קצת מפירעון עוון העגל" (מובא ברש"י שמות ל"ב, לד). היטיב לתאר התרסקות חדה זו, המדרש במסכת שבת:
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: 'לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך'? בתחילה – באחת מעיניך, לכשתעשי – בשתי עיניך.
אמר עולא: עלובה כלה מזנה בתוך חופתה. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: מאי קרא? 'עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו'.
אמר רב: ועדיין חביבותא היא גבן, דכתיב נתן ולא כתב הסריח". (שבת פח:)
המדרש מתאר שלושה שלבים: בשלב הראשון, במעמד הר סיני, היה עם ישראל במצב המקביל לקידושין על ידי הקב"ה – העם הכריז "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד, ז), ונראה היה שהכל פועל כשורה, והמגמה היא למצב האוטופי האידיאלי. אז, בשלב השני, עבר העם לתקופת ניסיון, שבסופה אמור היה העם להינשא לקב"ה כביכול – היינו לזכות להשכנת שכינתו של הקב"ה בתוך בני ישראל.
אלא שאז – בשלב השלישי – מתברר לכאורה שלא היו מעשיהם של עם ישראל אלא תרמית, וכלשון המימרא השנייה, "עלובה כלה מזנה בתוך חופתה": זמן קצר לאחר מעמד עשרת הדברות חוטא העם בחטא העגל, ומצדיק את ביקורתו של "ההוא מינא" במסכת שבת (פח:) – "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו"!
המימרא השלישית במדרש, "ועדיין חביבותא היא גבן", מדגישה את התקבלותם של המעשים באופן סלחני יחסית, ונראה שרעיון זה עולה במידה מסוימת כבר בפסוקים בספר בתהלים:
"וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ: וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ". (תהלים ע"ח, לו-לח)
המשורר מציין את התרמית של עם ישראל, זו שבאה לידי ביטוי בחטא שחטאו מיד לאחר מעמד קבלת תורה. אולם הוא ממשיך ומסיים בציון רחמנותו של הקב"ה, זו העולה בבירור בפרשתנו.
אך גם אם "עדיין חביבותא היא גבן" כדברי רב, והדברים עולים כבר בספר תהלים – הדבר עדיין זוקק הסבר: יש להסביר מדוע זכה העם לרחמיו של הקב"ה?
 

השבר והתיקון

כדי לנסות ולהציע תשובה, נראה את הגמרא במסכת ברכות, שם מתוארת ההתרחשות במרומי הר סיני בעת שחטא העם בעגל:
"וידבר ה' אל משה לך רד, מאי לך רד? אמר רבי אלעזר, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו – אתה למה לי? מיד תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר. וכיון שאמר: הרף ממני ואשמידם, אמר משה: דבר זה תלוי בי – מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים". (ברכות לב.)
משה מתוודע לחטאו של העם התרחש בתחתית ההר. או אז, מודיע ה' למשה שאין עוד טעם לגדולתו. זאת, משום שגדולת משה נובעת מתוקף היותו מנהיגם של ישראל. בתגובה לכך, בשלב הראשון מבין משה שאין עוד תקווה לעם ולכן תש כוחו, אולם בעקבות דברים נוספים של הקב"ה, משנה משה את גישתו: הוא מבין שה' דורש ממנו 'לנהל את האירוע' – ואז הוא מתחזק, נעמד ומתפלל.
על מה הוא מתפלל? ראשית, מנסה משה להיאבק בסכנת הקיום המרחפת על העם:
"וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ". (שמות ל"ב, י-יב)
באותה העת, אין הוא יודע כיצד בדיוק חטא העם ולכן הוא מסתפק בטיעון כללי – אם חלילה יושמד העם יגרום הדבר לחילול ה' עצום בגודלו. טיעון זה אכן מתקבל בידי הקב"ה ואיום ההשמדה מוסר.
אלא, שבכך לא נגמר הסיפור – עתה פונה משה לרדת אל העם במטרה להפרישו מחטאו. בירידה מן ההר הוא מבחין בעגל ובמחולות, ולכן הוא משליך מידיו את לוחות הברית ושוברם:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ [כתיב: מידו] מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר". (שמות ל"ב, יט)
משה רואה את מצבו של העם, ומבין שהוא אינו מוכן לאידיאל שמייצגים הלוחות. באופן מודע, הוא בוחר לנפץ את הלוחות, באופן שימנע מן העם מלחיות ברמה האידיאלית של מעמד הר סיני מצד אחד. אולם באותו הזמן, השבירה גם מאפשרת תיקון לעם: מבחינה זו, ניפוץ הלוחות מהווה מעשה הדומה לגירוש מגן עדן. גם אז, מסולק האדם מהגן, מקום המסמל רמה רוחנית גבוהה. מטרתו של הגירוש היא לאפשר לאדם תיקון שישיב אותו בחזרה לגן – בבוא הזמן.
המשותף לשני אירועים אלו, היא היותם אירועי דרמטיים המהווים 'שבירת כלים' – במטרה לתקן. משה לא מצווה על השבירה מאת ה', אולם על פי המדרש ה' סומך עליו את ידו לאחר מעשה:
"'אשר שברת" – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יישר כחך ששברת!". (ב"ב יד:)
אל יהי הדבר קל בעינינו, שסמך ה' את ידיו על מעשהו של משה. אולם, סוף סוף מחליט משה לקבל את ההחלטה קיצונית של שבירת הלוחות. במקרה זה, אכן קרא משה נכון את המפה – ונענה, "יישר כחך ששיברת".
לאחר מכן, מבין משה שלא ניתן להסתפק במעשה שבירת הלוחות, וכי יש צורך בשידוד מערכות עמוק. הוא שורף את העגל, ומשקה מעפרו לעם – זהו מעשה בעל קשר אסוציאטיבי חזק מאוד להשקיית הסוטה. לאחר מכן, הוא אוסף אליו את בני לוי. אז – במעשה המהווה לא פחות מפתיחת פתח למלחמת אחים – הוא עובר בכל המחנה ומכה את כל העובדים לעגל.
 

בקשת הכפרה ומנהיגותו של משה

גם לאחר מעשים אלו, עדיין לא תם חלקו של משה, והוא פונה לקב"ה בדרישה:
"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". (שמות ל"ב, לא-לב)
משה דורש מחילה למי שנותר מן העם לאחר ההריגה בחרב, והמיתה ממי עפר העגל. ייתכן שלא היה ה' סולח לעם, אלא שמשה מטיל את כל כובד משקלו מנגד: אם לא ימחל לעם על חטאו, עדיף שימחה שמו של משה – גדול משרתיו של הקב"ה – מספרו של הקב"ה.
הירתמותו המלאה של משה למען העם, היא היוצרת את ההיפוך ביחסו של ה' אל העם. דוגמא להיפוך יחס זה, מתבטאת בצורה קיצונית במדרש:
"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כשם שאני הסברתי לך פנים – כך אתה הסבר פנים לישראל, והחזר האהל למקומו.
'ושב אל המחנה' וגו'. אמר רבי אבהו, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עכשיו יאמרו הרב בכעס ותלמיד בכעס, ישראל מה תהא עליהם? אם אתה מחזיר האהל למקומו – מוטב, ואם לאו – יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך. והיינו דכתיב 'ושב אל המחנה'". (ברכות סג:)
על פי המדרש, הגיעו הדברים עד כדי כך, שכאשר רצה משה לנזוף בעם, אסר זאת הקב"ה. דבר זה מהווה היפוך של מאה ושמונים מעלות ביחסו של ה' לעם.
בסופו של דבר, עם ישראל שעמד על סף כיליון זכה להזדמנות שנייה. דבר זה לא בא לו אלא בזכות מסירותו של משה, שהיה מוכן לאבד את זכרו למען העם. בסופו של דבר, זוהי הציפייה ממנהיג: שיהיה מסוגל להקטין את עצמו עבור כל העם. כאשר בראשו של העם עומד מנהיג שכזה, אזי גם מחטא חמור כחטא העגל, קיימת אפשרות תיקון.
 
 
 
 
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי
עורך: אביעד ברסטל, ה'תשפ"א
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
               The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash 
האתר בעברית:                        http://www.etzion.org.il
האתר באנגלית:                    http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
* השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת כי תשא ה'תשע"ט, סוכמה על ידי נדב שולץ ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.