שבת | דף מח | חיבור לטומאה ולהזאה

הגמרא (מח עמוד ב) דנה בשאלת היחס לחיבורים של חפצים בתחומים הלכתיים שונים. תוך כדי הדיון מובאת ברייתא שדנה במעמד החיבור ביחס לדיני טומאה והזאה:

"תנו רבנן: מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני - חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה.
מה נפשך? אי חיבור הוא - אפילו להזאה נמי, אי לאו חיבור הוא - אפילו לטומאה נמי לא!
אמר רבא: דבר תורה, בשעת מלאכה - חיבור בין לטומאה בין להזאה, ושלא בשעת מלאכה - אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה. וגזרו רבנן על טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שבשעת מלאכה, ועל הזאה שבשעת מלאכה - משום הזאה שלא בשעת מלאכה".

הברייתא עצמה מחלקת בין דין טומאה ובין דין הזאה. כלומר, החיבור מועיל לכך שמגע בחלק אחד של החפץ יטמא את חלקו השני, אך אינו מועיל לכך שהזאה על חלק אחד תטהר את החלק השני. הגמרא מסרבת לקבל חילוק זה, ולכן משווה בין ההזאה לטומאה מדאורייתא ומסבירה את החילוק שבברייתא כחומרה מדרבנן בלבד.

מלבד המשניות הרבות במסכת פרה שמהן עולה שהחילוק בין הזאה לטבילה הוא חילוק עקרוני, הרי שבירושלמי (פסחים ג, ב) מפורש שמקור החילוק הוא מדאורייתא:

"מה בין טומאה מה בין הזייה?
אמר רבי לא: בהזייה כתיב 'והזה על האהל ועל כל הכלים' ועל כל המקיימין שבכלי ברם הכא 'לכם' כל שהוא לצורך לכם".

בחידושי הגר"ח על הש"ס (סימן שצג) עמד על סתירה זו, וכדי ליישבה חילק בין שני דינים:

א. עצם החיבור. ביחס לעצם הגדרת החיבור כחיבור אין חילוק מדאורייתא בין טומאה להזאה, וכדברי הבבלי.

ב. מעמד החלקים שרק משמשים את הכלי ואינם חלק ממנו (ידות). בעניין זה יש לחלק בין הטומאה שחלה על כל חלקי הכלי ומשמשיו ובין הזאה שצריכה להיות בנפרד על כל חלק, וכדברי הירושלמי.

נראה שחידושו של הגר"ח נרמז כבר בדברי המאירי על אתר (מח עמוד ב ד"ה כלי), והוא נתון במחלוקת בין הדעות שאותן הביא ביחס לדין יד של קרדום:

"ולענין מקל שעשאו יד לקרדום יראה לומר בה כן,
ולא עוד אלא שיש אומרים בו כן אף מדין תורה שלא נתרבו ידות אלא לטומאה אבל לא להזאה".

הדעה הראשונה המובאת במאירי משווה לחלוטין בין דין יד של קרדום ובין דין מספורת של פרקים (וכן עולה גם בתוספות וברשב"א בדף מט עמוד א), ונראה שאין היא מקבלת את חילוקו של הגר"ח. אך הדעה השנייה סבורה שדווקא במספורת של פרקים יש דין הזאה מדאורייתא, ואילו ביד של קרדום אין הזאה חלה אפילו מדאורייתא משום "שלא נתרבו ידות אלא לטומאה" וכדעת הגר"ח על פי הירושלמי.