חיוב תשלומים בהפסד המכוסה בפוליסת ביטוח

  • הרב אליקים קרומביין

אדם שנהג ברשות במכוניתו של חברו, וקרתה תאונה העלולה לחייב אותו בתשלום בהלכות שומרים, האם חייב לשלם אפילו במקרה שהנזק מכוסה על ידי פוליסת הביטוח של בעל הרכב?

 למעשה זוהי שאלה כללית שניתן לשאול אותה גם ביחס לחיובי ממון אחרים, כגון מזיק חפץ מבוטח של חברו, הגם שאין הכרח להשוות בין כל סוגי החיובים. באופן עקרוני נחלקו בשאלה זו האחרונים. האור-שמח (הלכות שכירות פ"ו) דן בשוכר בית שקיבל עליו אחריות למקרה שרפה, והכריע שהחיוב קיים למרות העובדה שהבית מבוטח. מאידך, שו"ת הרי-בשמים (תנינא רמה)פטר במקרה של מזיק בית מבוטח. נשתדל לעמוד להלן על השיקולים העיקריים בעניין זה.

 הגדרת המצב כ"אין הפסד"

לכאורה, הסברה לפטור מתשלום על חפץ מבוטח אומרת שחיוב התשלומים נועד לכסות את הפסדו של בעל הממון, ואם כן אין חיוב כאשר האירוע אינו גורר אחריו הפסד כזה. ואולם, האור-שמח שלל טיעון זה על פי הגמרא בבבא קמא. המשנה שם (קטו:) מביאה מקרה שבו "שטף נחל חמורו וחמור חברו, שלו יפה מנה ושל חברו מאתיים, והניח זה את שלו והציל את של חברו -אין לו אלא שכרו. ואם אמר לו: 'אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי', חייב ליתן לו". 

כלומר, אם התנה על כך במפורש, חייב החבר לפצות את המציל על חמורו שנשטף. הגמרא שם (קטז.) שואלת האם חיוב כזה חל אם באורח בלתי-צפוי חמורו של המציל לא נהרג: "בעא מיניה רב כהנא מרב: ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו? (רש"י: מי אמרינן מעיקרא דאפקריה כאבוד דמי ומחייב לו האיך לשלומי, והדר זכה ביה מריה מהפקירא, או דלמא כיוון דסליק סליק.)אמר ליה: משמיא הוא דרחימו עליה. הנה מוכח, טוען האור-שמח, שהחיוב קיים למרות שהפסד לא נגרם. 

אך הרי-בשמים דוחה ראיה זאת. בכל מקרה של אירוע המחייב תשלומים השאלה שחייבים לבחון אותה היא האם היה הפסד שנגרם על ידי אירוע זה. אם מדובר בפעולת נזק, למשל, צריך לבדוק האם הנזק גרם להפסד. הרי ברור, למשל, שזכיית הניזוק בפיס לא תפטור את המזיק. במקרה כזה הפסד אכן נגרם על ידי הנזק, אלא שהניזוק הרוויח מצד אחר, שאינו קשור לאירוע המחייב. אולם בגרימת נזק לחפץ מבוטח אפשר לומר שפעולת ההיזק לא גרמה להפסד כלל, כי איבוד החפץ גורם אוטומטית לחברת הביטוח לשלם, וזה מקזז את דמי הנזק. בסוגיה דלעיל הגמרא מדגישה ש"משמיא הוא דרחימו עליה", כלומר - ה"נס" שיארע למציל היה כל-כך בלתי צפוי, שיש להשוותו לזכייה בפיס. ברגע שהחמור נשטף רואים אותו כאבוד, ואם כן היה כאן הפסד, למרות שלאחר מכן ההשגחה התערבה וזיכתה אותו ברווח חדש.

 האם חיוב התשלום הוא "לכסות הפסדים"?

לכאורה יש צורך לדייק בהגדרת חיוב התשלום על מנת להפעיל את גישתו של ההרי-בשמים במקרה נתון. שיטתו מניחה שהחיוב הוא "לכסות את ההפסד", ואז כאשר אין הפסד אין חיוב. אבל בחיוב מזיק, לדוגמה, אין זה פשוט שיש לראות את מצב הדברים כך. 

הרמב"ם פוסק: "ואלו דברים שאין נשבעים עליהן מן התורה: הקרקעות והעבדים וההקדשות... וכן החופר בשדה חברו בורות שיחין ומערות והרי הוא חייב לשלם, בין שטענו שחפר והוא אומר 'לא חפרתי', או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר 'לא חפרתי אלא אחת', או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אומר 'לא חפרתי כלום', הרי זה נשבע היסת על הכול" (טוען ונטען פ"הה"ב).

 דעתו היא שאין חיוב שבועה דאורייתא - אלא רק שבועת היסת דרבנן - במקרה של מזיק קרקע חברו, משום שאין נשבעין על הקרקעות. אולם לכאורה פסיקה זו קשה, שכן אין לפנינו דין ודברים ביחס לבירור בעלות על קרקע; התביעה היא תביעת ממון בעלמא בגין ההפסד שנגרם (הראב"ד שם באמת מחייב שבועה, אלא אם כן התביעה אינה תביעת ממון אלא תביעת תיקון הנזקים, שהוא כהחזרת הקרקע עצמה).

 לפי זה נראה שהרמב"ם הגדיר את חיוב המזיק לא כפיצוי על הפסד בעלמא אלא כחליפי החפץ שניזוק, ועל כן דין שבועה על חיוב ממון הנזק כדין שבועה על הקרקע עצמה (וראה שם בחידושי הגר"ח הלוי סולובייצ'יק). מכאן ניתן להכליל, שמבחינה רעיונית חיובו של המזיק הוא לתת לניזק את חליפי החפץ האבוד, ולא לכסות את הפסדו הממוני. ואז ייתכן שהעובדה שלא היה הפסד, אין בה כדי לפטור את המזיק.

 השלכה נוספת לחקירה זו: המשנה והגמרא עוסקות באריכות בחפץ גזול שערכו השתנה בין שעת הגזלה לשעת התשלום. מה יהיה הדין בחפץ שלא נגזל אלא ניזוק? אם חיוב המזיק הוא להחליף את החפץ, יצטרך לשלם לפי שוויו העכשווי. בסוגיה זו דן המחנה-אפרים (נזקי ממון א').

 עד כאן עסקנו בחיוב נזק. בדומה לכך יש לחקור גם לגבי חיוב שומרים. ייתכן שיש לתלות את השאלה במחלוקת ר' יוסי וחכמים בעניין שוכר בהמה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה (ב"מ לה:): "השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה - יישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר. אמר ר' יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו? אלא תחזור פרה לבעלים". אם ניתן, כדעת חכמים, 'לעשות סחורה בפרתו של חברו', משמע שחיוב השומר אינו מוגדר ככיסוי הפסדיו של המפקיד. ואולי זוהי ההגדרה המקובלת על דעתו של ר' יוסי, ועל כן הוא דוחה את שיטת החכמים. על כל פנים לא נאריך כאן בנקודה זו, ותן לחכם ויחכם עוד.

 

הגדרת תשלומי הביטוח

ניתן לגשת לשאלה זו גם מכיוון אחר - הגדרת תשלומי הביטוח. אפילו אם נצא מתוך הנחה שחיוב המזיק מוגדר ככיסוי ההפסד, ייתכן שתשלומי הביטוח אינם מוגדרים כך, ואז יוצא שההפסד קיים גם לאחר הגבייה מהחברה. כך נראה מהחלטתו של הגאון ר' צבי פסח פרנק בנידון של ההרי-בשמים: "דהתורה אמרה כל המזיק ממון חברו עליו לשלם דמי הניזק, ומה שמקבל מחברת האחריות זה לא דמי הנזק אלא מסחר בפני עצמו, דבשביל שהוא משלם כך וכך כל שנה הם ישלמו לו הסכום ששווה ביתו שנשרף, ושרפת הבית הוא זמן פירעון השעבוד ששעבדו את עצמן לשלם בזמן שביתו יישרף. ומה שמקבל דמי הביטוח, שכר מעותיו שהוא משלם כל זמן הוא נוטל, ואין המזיק פוטר את עצמו בהרווח שהרוויח מתשלומי כסף שהיה משלם עבורם"      (מובא בשו"תמשנה הלכות ח"ב, י).

 שיטת האור-שמח

בסיכום עד כאן: אם נפטור, הרי זה משום שהחיוב הוא כיסוי ההפסד, ואם החפץ מבוטח לא נגרם הפסד. ראינו שתי דרכים לדחות סברה זו -

א) החיוב הבסיסי מוגדר באופן שאינו קשור ל"הפסד ממון"; ב) תשלומי הביטוח אינם פיצוי, אלא חוב שהגיע זמנו. 

ברם נראה שדחייתו של האור-שמח יסודית יותר. הוא כותב ביחס לסוגיה בבבא קמא שהבאנו כך: "דמצי אמר ליה: מה איכפת לך במה שמיא לא אתינא לידי פסידא, כיוון דעבידנא שליחותי, כן הכא אף על גב דאנא ממצינא גוונא דלא אתינא לידי הפסד על פי הביטחון בחברת האחריות, אתה לא נפטרת מהאחריות שקיבלת עליך". 

מדברים אלה, וכן משאר דיונו שם, נראה שלדעתו אפילו אם חיוב המזיק ותשלומי הביטוח כאחד נועדו לכסות את ההפסד, אין תשלום אחד פוטר את השני. לדעתו די שבכוח האירוע לגרום הפסד ממון - אלא אם יהיה איזה צירוף מקרים (כגון שהניזק הוציא פוליסת ביטוח) - כדי לחייבו להשלים את ההפסד שעלול להיות. שהרי אין אף פעם ביטחון שאכן ייגרם הפסד ממון בפועל, כי תמיד יכולה להיות שרשרת אירועים שתגרום לכך שלא יפסיד ואולי אפילו ירוויח כתוצאה מן הנזק. ולכן תמיד מסתכלים על המקרה כאילו היה הפסד ממוני בפועל. 

למעשה

קיים שיקול נוסף לא-עקרוני לפטור, וזה אם נניח שיש מנהג שלא לתבוע את הנזק במקרה כזה, ובמיוחד במציאות שהחוק אוסר לתבוע את חברת הביטוח אם המזיק כבר שילם את הנזקים, ואז יש ללכת אחר המנהג. ואולם בשו"ת מנחת-יצחק (ח"ג קכ"ו) כתב שעם זאת, אם תשלומי הביטוח של הניזק יעלו כתוצאה מן התביעה, רשאי הניזק לדרוש את ההפרש מן המזיק. ואין זה "גרמא", כי הניזק יכול לומר למזיק שאם אינו מסכים לשלם הוא יוותר על הביטוח ויתבע ממנו את הכול.