חיוניות המתח החיוני

  • הרב משה ליכטנשטיין
 

חיוניות המתח הרוחני *

"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ." (הושע פרק יד, ב)
כידוע, הרמב"ם מתאר את התשובה כך:
"הלכות תשובה. מצות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה." (רמב"ם הלכות תשובה הקדמה)
"כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא."    (רמב"ם הלכות תשובה א', א)
המעניין בכך הוא שהרמב"ם אינו מתאר את סבת החזרה בתשובה; התיאור נוגע רק לתהליך המעשי שקורה במהלכה.
אולם, בתורה ובנביאים מופיעות סבות שונות לכך; המכנה המשותף להן הוא המשבר:
"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל  לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:  וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:  וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה."  (דברים ל', א-ג)
"הדברים האלה" המופיעים כאן הם תאורי החורבן הקשים שבפרשת נצבים:
"וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ:  גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ."  (דברים כ"ט, כא-כג)
נראה מכאן שהזרז לתשובה אינו רצון נעלה לשוב אל ה' אלא הרצון לשפר את המצב.
וכן רבות בנביאים:
"אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם."  (הושע פרק יד, ד)
מה אם אשור כן יושיענו; מה אם על סוס כן נרכב?!
כמו כן:

כך גם בהפטרתנו: לאחר האסון הכבד של הארבה למינו, יש לעם מוטיבציה לחזור בתשובה.

**
כל המשברים הללו, אמורים להוביל לתשובה:
"אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם."  (הושע פרק יג, ח)
לאחר שכלו כל הקצין, הקב"ה מחולל משבר – מדיני או כלכלי – נוראי ומיידי, העם מצידו חוזר בתשובה.
כן הוא גם לגבי משבר נפשי, קיומי. את הפסוק "שכורת ולא מיין" דרשו חז"ל על נבל הכרמלי. בעקבות דרשתם, הגרי"ד, ב'על התשובה', הסביר שהוא היה שטוף אחר התאוות ושתה לשכרה ככל שיכל; ברגע שבו אביגיל הכריחה אותו להבחין בעובדה זו הוא התמלא בתחושת ריקנות קיומית איומה ומשכך, מאחר שלא חזר בתשובה, מת בחטאו.
דבר דומה אמר גם הרב עמיטל על אלעזר בן דורדיא: לאחר שניסה להשיג את כל תענוגות העולם הוא הבין ברגע אחד עד כמה המרדף שלו אחריהם חסר תכלית וחסר משמעות. משכך, לא נותר לו אלא לחזור בתשובה ולקנות את עולמו בשעה אחת.
כל אלו הן תשובות מתוך משבר – לאומי או אישי; אולם, יש סוג נוסף של תשובה – תשובה של תחזוקה שוטפת. המקרה של אלעזר בן דורדיא מדגים זאת היטב מן הצד השני. אמנם הוא קנה עולמו בשעה אחת, אך יש לזכור כמה זמן עבר עד שזה קרה.
יש להזהר משגרה רוחנית מסוכנת; "שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך": אני בסדר, גדלתי בבית טוב, עשיתי את המסלול כמו כולם: הייתי בממ"ד, בישיבה תיכונית, ובישיבת הסדר או מכינה; אני אפילו הולך לבית כנסת שלש פעמים ביום; אבל את זה, אני לא אעשה, זאת 'חומרא' ל'דוסים'. מצבי הרוחני אפילו טוב יותר מרוב האנשים, אין לי ממה לדאוג. כשם שלי ולשכן יש בתים דומים, דשא דומה, מכוניות דומות, יש לנו גם אותה שמירת מצוות; אין בכך בעיה מבחינתי: אני בסדר; נקודה. גם אם אני טועה וחוטא מדי פעם, זה בסדר, כי אני בן אדם; הרי נאמר: "זכור כי עפר אנחנו", אני בסדר גמור. אגב, לכיוון דומה מוליכה מערכת החינוך לאחרונה: הדגשת ה'התחברות', האינפלציה של הציונים והעמדת הנוחות כערך עליון, כל אלו מטרתם לגרום לאדם תחושת שביעות רצון מעצמו, וביטחון אין-סופי בכוחו ויכולותיו.
בן אדם שכזה טועה ותועה לחלוטין: אין בחייו מתח רוחני, הוא אינו מנסה להתקדם, הוא נינוח ומדושן עונג, הוא מרוצה מעצמו; וכל זאת, בעוד שאין לו הצדקה לכך. יש להיזהר משאננות רוחנית; לא לחיות חיים רוחניים 'אפורים'. אמנם, אנו עדיין בני אדם לא מושלמים, עדיין "זכור כי עפר אנחנו", אך זאת מתוך הכרה שזהו פגם שיש להילחם כנגדו ולא להשלים עמו.
שני סוגי האנשים השונים הללו: האחד, שאנן רוחנית ומשלים עם חטאיו; והאחר, חי במתח רוחני מתמיד ושואף להתקדם כל הזמן, מקבילים לשתי ההבנות הסותרות לכאורה בפסוק הבא מן ההפטרה:
"אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ."  (הושע י"ד, ה)
מחד, מתוארת פה רפואה מן החטא; החטא הוא דבר חיצוני, מחלה, וכיוון שכך קשה להתנקות ממנו; מאידך, החטא מתואר כ'משובה': הוא בסך הכל משובת נעורים. שתי הבנות אלה מקבילות לשני סוגי האנשים שתיארנו: ביחס לאדם הראשון שתואר, האדיש, החטא הוא אכן מחלה ויקשה עליו להתרפא; אולם, ביחס לשני, המנסה להשתפר כל הזמן, אנו נתייחס לחטא כאל משובת נעורים גרידא אף שבמהותו הוא כמובן מחלה.
עלינו לחיות חיי מתח רוחני מתמיד, ורק כך, נזכה להרפא ממשובותינו.
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה ליכטנשטיין שליט"א
עורכת: הודיה אורון, תשפ"א
 
 
 
 
*    השיחה נאמרה בליל שבת שובה, פרשת האזינו תשע"ח, וסוכמה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.