חייו של הרב הוטנר, הגותו ומשנתו החינוכית

חייו של הרב הוטנר

הרב יצחק הוטנר נולד בוורשה ב-1906. הוא למד בישיבה המפורסמת בסלובודקה, והפך לחביבו של הרב נתן צבי פינקל, הסבא מסלובודקה, שחיבב תלמידים מוכשרים במיוחד. הישיבה הקימה סניף בחברון ב-1924, והרב הוטנר הצטרף אליו בשנה שלאחר מכן. בישראל הוא פיתח מערכת יחסים עם הרב קוק, שאף כתב הסכמה לספר הראשון של הרב הוטנר – תורת הנזיר. יש הטוענים כי הרב קוק השפיע באופן מהותי על הגותו של הרב הוטנר, והכיר לו את רעיונותיו של המהר"ל, אחד הקולות המרכזיים ביותר בכתבים ההגותיים הרב הוטנר. ב-1929 שהה הרב הוטנר מספר חודשים בברלין, ונפוצו שמועות כי הוא השתתף בקורסים באוניברסיטה, אף כי האופי המדויק של מעשיו שם נותר לוט בערפל.

ה'הסכמה' של הרב קוק מופיעה יחד עם אלו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי והרב אברהם דובער כהנא שפירא במהדורה הראשונה של הספר, אך אינה מופיעה במהדורות הבאות. ייתכן כי שינוי זה משקף את יחסו השלילי הגובר של הרב הוטנר למפעל הציוני, נושא אליו נחזור בשיעור אחר. עמדתו השלילית הנחרצת נגד הציונות יצרה ריחוק מהקול הרבני שהביע באופן הברור ביותר הערכה של הציונות החילונית במושגים דתיים חיוביים.

ב1934-, זמן קצר לאחר נישואיו, עבר הרב הוטנר לניו יורק, שם שימש לתקופה קצרה כמנהל תיכון 'הרב יעקב יוסף', לפני שהוא עבר לישיבת חיים ברלין, מוסד אותו הוא הנהיג ביד רמה במשך מספר עשורים. הוא הפך לדמות סמכותית מובילה ביהדות האורתודוקסית באמריקה, והיה אחד מהחותמים על האיסור להשתתף בארגונים רבניים הכוללים רבנים לא אורתודוכסים. הרצאותיו  בתקופת החגים הפכו לאירועים ציבורים פופולריים, ודרשותיו הוצאו לאור. בעשור האחרון של חייו הוא התגורר חלק מהזמן בישראל, וייסד ישיבה בירושלים בשם 'פחד יצחק'. ב-1970 נחטף מטוס שבו נסע, והוא בילה שלושה שבועות בשבי בירדן. הרב הוטנר נפטר בשנת 1980.

הרבנית ברוריה דוד, ביתו היחידה של הרב הוטנר, ניהלה את בית יעקב בירושלים במשך שנים רבות. היא קיבלה דוקטורט מאוניברסיטת קולומביה, וכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על הרב צבי הירש חיות. השילוב בין דוקטורט מקולומביה וניהול בית יעקב משקף את הצדדים המורכבים של חיי אביה. בעודו מקדם בתקיפות עמדות אידיאולוגיות חרדיות, הרב הוטנר התעניין בתחומים אינטלקטואליים מגוונים, והתעניינותו באה לידי ביטוי בכתביו. הספרות המחקרית על הרב הוטנר עודה מוגבלת ביותר. היא כוללת ביוגרפיות קצרות – קטע שנכתב על ידי בתו בכרך לזכרו,^[1] ומאמרים מאת הלל גולדברג^[2] ומטיס גרינבלט.^[3] האחרון השיג מכתב קצר מהרב ליכטנשטיין שמוסיף כמה משיכות מכחול המשלימות את הדיוקן.^[4] ניתוח הגותו של הרב הוטנר כולל מאמרים מאת סטיבן שוורצשילד,^[5] שלום כרמי^[6] ושמואל ויגודה.^[7] לורנס קפלן כתב ביקורת על התזה של הרב הוטנר על הקשר ההיסטור בין הציונות לשואה.^[8] לאור עומק הגותו וחדותה, עבודתו של הרב הוטנר ראויה לתשומת לב מקיפה הרבה יותר מצדם של חוקרים מוכשרים.

כתבים

כאמור לעיל, חיבורו הראשון של הרב הוטנר היה על הלכות נזירות. הוא כתב גם פירוש על פרשנותו של ר' הלל על הספרא, אשר כלל רשימה של כל ההלכות בספרא שאינן מופיעות בתלמוד הבבלי. אף כי תרומתו החשובה ביותר הייתה בתחום המחשבה היהודית, הוא בהחלט שלט בגמרא ובהלכה. אכן, רק תלמיד חכם עצום יכול לחבר רשימה כזו של הלכות חדשות. הכרך שהוקדש לזכרו כולל גם כתבים הלכתיים אחרים. תרומתו המתמשכת לתאולוגיה ולאתיקה היהודיות מופיעה ב"פחד יצחק". רוב הכרכים מאורגנים סביב חג מסוים, כשהחומרים מלוקטים מהדרשות שהוא נשא בתקופת החגים; אך יש גם כרך חשוב של מכתבים ומאמרים.

הרב הוטנר אודות חינוך

מספר מכתבים לתלמידים מסייעים לנו לגלות פנים מתורת החינוך של הרב הוטנר. מעבר לפרטים של תורה זו, הדוגמות מצביעות גם על מאפיינים של המתודולוגיה שלו, כולל השימוש המצוין במשלים והרגישות לשפה. הרב הוטנר היה אמן המשל וכותב פואטי יותר מהוגים רבניים בני זמנו.

מכתב אחד פונה לתלמיד שחווה קשיים וכישלונות, וככל הנראה הסיק כי הוא אינו ראוי לשאוף לגדולות.^[9] הרב הוטנר טוען שתוכן המכתב סותר את ההערכה העצמית של התלמיד, שכן התמודדות עם קשיים מעידה דווקא על הצטיינות. הרב הוטנר מבקר את השיח הציבורי הנפוץ על רבנים גדולים; אנו מדברים עליהם רק כמוצרים מוגמרים, כאילו הם היו מאז ומתמיד צדיקים ומלומדים באופן מושלם. אנו משמיטים את תהליך הצמיחה והגדילה שכולל תסכול, כישלונות והתמדה לאורך זמן.

רוב הביוגרפיות על רבנים, שנכתבו בשלושים השנים מאז פטירתו של הרב הוטנר, אינן הולמות את האידיאל שלו. בחיבורים אלו כל הרבנים זהים: עילויים צעירים שהיו בקיאים בתורה והצטיינו באופיים כבר מגיל צעיר. כישלונות והתמודדויות אינם מצויים בתיאורים אלו. אני טוען שגישה כזו נכשלת בקריטריונים של אמת היסטורית, ומפחיתה למעשה מערכם של יחידי סגולה, שכן היא מציגה את הישגיהם כמתנה מולדת ולא כפרי מאמצם. הרב הוטנר מצביע על הנזק החינוכי החמור הנגרם מגישה זו. כל תלמיד החווה תקופה קשה מסיק מיד כי הוא אינו בנוי להישגים, שכן אלו המסוגלים להגיע להישגים משמעותיים עושים זאת באופן טבעי בגיל צעיר. כך הם מתמלאים בייאוש ותבוסתנות.

בקטע ראוי לציון, הרב הוטנר קובל על כך שאנו מדברים רק על שלמותה של טהרת הלשון שהשיג החפץ חיים, במקום לדון גם בכישלונות ובמעידות הרבות שהחפץ חיים חווה בדרכו ובמהלך מאמציו להפסיק לדבר לשון הרע. אינני חושב שלרב הוטנר היו מקורות היסטוריים שהראו את קשיי החפץ חיים. נראה שהוא מבסס את הנחותיו על טבע האדם ועל נתיב ריאלי לגדלות. אנו יצורים פגומים ומוגבלים היכולים, עם זאת, לשאוף להישגים מעוררי השתאות – אך רק באמצעות מאמץ מתמשך ונכונות לנסות שנית אחרי כישלון.

הרב הוטנר ניסה להפוך את הפרספקטיבה של תלמידו. הפסוק במשלי אומר: “כי שבע יפול צדיק וקם" (כ"ד, ט"ז). רוב האנשים סבורים שמשמעות הפסוק היא כי אפילו אם אדם צדיק ייפול שבע פעמים, לבסוף הוא יעמוד. הרב הוטנר טוען שדווקא הנפילה שבע פעמים מאפשרת את העמידה בסוף. לפיכך, ההתמודדות של התלמיד עם קשיים מעידה דווקא שיש לו פוטנציאל להישג של ממש.

עיקרון נוסף של הגות חינוכית עולה מנאום שנשא הרב הוטנר בישיבה של מזרח פארקווי.^[10] הוא פותח בהתנצלות בפני התלמידים על כך שהוא אינו יכול לדבר עם כל אחד מהם באופן אישי בשל מגבלת זמן. בהמשך הנאום מסתבר שהתנצלות זו משקפת עקרון עמוק ולא נימוס גרידא.

הרב הוטנר טוען שהרב חיים מוולוז'ין התעקש על כך שתלמידיו ייקראו "בני הישיבה" ולא "תלמידי הישיבה". מה  עומד מאחורי הבחנה מושגית זו? כדי לענות על שאלה זו, מספר הרב הוטנר על תגובה שנונה שהוא שמע מפי תלמיד ישיבה צעיר. הוא שאל את התלמיד אם הוא מתייחס למורי המקצועות החילוניים באותו אופן שהוא מתייחס לרבנים, ואם לא, מהו ההבדל. התלמיד ענה שמורה למקצוע חילוני דומה לטבח המחלק אוכל, בעוד שהרב דומה לאם מניקה. אם נותנת לילד ממהותה, ואילו הטבח מספק אוכל החיצוני לו לחלוטין. הרב הוטנר משבח תשובה זו, ומצהיר כי לילד זה מצפה עתיד מזהיר.

ניתן לראות בהוראה העברה של משאבי ידע, מבלי שהמידע המועבר ישפיע על חיי המורה. לעומת זאת, הרעיונות המועברים יכולים להיות חלק מהמסע האישי של המורה אל עבר חיים מוסריים ורוחניים. הרב הוטנר רומז על העדפתו למודל השני, שדומה לאם יותר מאשר לטבח. האופן שבו הוא מציג רעיון זה יוצר הבחנה בין מורי תורה למורים למקצועות חילוניים, אך אותה הבחנה יכולה להתקיים גם בתוך כל קבוצה. יש מורי תורה מלומדים שנכשלים בהגשמת ערכי התורה בהתנהגותם, ויש מורים של חכמה חיצונית שמשלבים חכמה זו בהדרכה לחיים. ויליאם בארט כותב שהיוונים העתיקים עסקו בפילוסופיה כחלק מהחיפוש אחר הטוב והאמיתי, בעוד שפילוסופים אקדמאים בני הזמן לעיתים קרובות פשוט עוסקים במקצועם כבכל עבודה אחרת, מבלי להרגיש שהיא משפיעה על מי שהם.^[11] העיקרון של הרב הוטנר מזכיר לנו שבסוג החשוב ביותר של חינוך יש יותר מהעברת אינפורמציה גרידא.

המשל מסביר את התעקשותו של ר' חיים מוולוז'ין על המונח "בני הישיבה". הוא רצה שהתלמידים יקבלו מזון מאימהות מניקות הנותנות ממהותן. זה מסביר גם את הערת הפתיחה של הרב הוטנר על כך שהוא היה מעדיף פגישות אישיות. טבח נותן מזון לאנשים רבים בו זמנית, ואילו האם המניקה מזינה ילד אחד כל פעם. הערת הפתיחה מצביעה כבר על הצורה האידיאלית של החינוך לדעת הרב הוטנר.

הניתוח לעיל כולל שני אלמנטים האופייניים להגותו של הרב הוטנר: שימוש פיקחי במשלים ורגישות לשפה. מוטיב חוזר נוסף בכתיבתו הוא היפוך דרמטי. חשיבה סטנדרטית מניחה עמדה מסוימת בעוד שהאמת הפוכה. הדוגמה הבאה להיפוך הולמת את גישתו החינוכית.

הרב הוטנר נאם ביידיש בפני כנס של מחנכים, ולמזלנו יש לנו תרגום לאנגלית מאת הרב שלום כרמי.^[12]  הגמרא  משבחת את ר' יהושע בן גמלא כמי שהציל את התורה בישראל בכך שתיקן שיהיו מלמדי תינוקות בכל מקום (בבא בתרא כ"א א'). לפני חידוש זה, אבות לימדו את בניהם, הסדר שלמעשה הותיר חלק מהילדים ללא מורה. התיקון של ר' יהושע בן גמלא אפשר חינוך לכולם.

רבים משתמשים בדוגמה של ר' יהושע בן גמלא כדי להראות את האופי המתקדם של הקהילה היהודית. הרבה לפני תרבויות אחרות, אנו עודדנו חינוך לכולם. הרב הוטנר, לעומת זאת, טוען שהתיקון של ר' יהושע בן גמלא משקף רע הכרחי וסטייה מהנורמה המקורית הרצויה, לפיה הורים חינכו את ילדיהם. קבלת התורה דומה לקבלת החיים והמזון. באופן אידיאלי האדם אמור לקבל דברים אלו מהוריו. הרב הוטנר משווה את התיקון של ר' יהושע בן גמלא לחוק על פיו על כל העוברים לקבל את תזונתם מאינקובטור. ברור שחוק כזה ייראה לנו בעייתי!

מזווית זו, הפיכת ההוראה למקצוע מביאה לסכנות מסוימות. ייתכן שמחנכים מסוימים ימלאו את תפקידם בתמורה למשכורתם בלבד, ולא יביאו חיים לתלמידיהם. הזכרת האידיאל עוזרת למחנכים לעשות את עבודתם. אלו שזוכרים את תפקידם ההיסטורי כמחליפי החינוך על ידי ההורים לא יפלו למלכודת ולא יתייחסו לתפקידם כמקצוע בלבד.

נאום זה מקביל לשיחה שהרב הוטנר נשא בישיבת מזרח פארקווי. גם שם הוא קרא למחנכים להידמות לאימהות מיניקות יותר מלטבחים מקצועיים. בעוד שהשיחה ההיא הדגישה שהמורה אמור לתת ממהותו, הנאום למחנכים מדגיש התייחסות להוראה כמתן חיים ולא כמקצוע ככל המקצועות האחרים.

מנסחי הכתוב על מצבתו של הרב הוטנר הבינו את חשיבותם של רעיונות אלו בהגותו. הכיתוב כולל את המילים הבאות: "העמיד דורות של תלמידים. היה להם לאב והם היו לו כבנים”.^[13]

 לאור מה שראינו, מילים אלו משקפות יותר מאשר את מסירותו ליחס חם לתלמידיו; הן מייצגות מרכיב מהותי בתפיסת עולמו החינוכית.