חיי מוהרן צא – להשליך את הראש

  • הרב דן האוזר
כִּסְלֵו תק"ע פּה בְּרֶסְלַב חֲלוֹם הָיִיתִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי [הַיְנוּ בַּבַּיִת הַקָּטָן שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בּוֹ] וְלא הָיָה שׁוּם אָדָם נִכְנָס אֶצְלִי, וְהָיָה תָּמוּהַּ בְּעֵינַי. וְיָצָאתִי לַחֶדֶר הַשֵּׁנִי, וְגַם שָׁם לא הָיָה שׁוּם אָדָם. וְיָצָאתִי לַבַּיִת הַגָּדוֹל וּלְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלא הָיָה שָׁם גַּם כֵּן שׁוּם אָדָם. וְיִשַּׁבְתִּי בְּדַעְתִּי לָצֵאת אֶל הַחוּץ.
וְיָצָאתִי לַחוּץ וְרָאִיתִי שֶׁעוֹמְדִים בְּנֵי אָדָם עִגּוּלִים עִגּוּלִים וּמִתְלַחֲשִׁים זֶה עִם זֶה וְזֶה מִתְלוֹצֵץ מִמֶּנִּי וְזֶה מְשַׂחֵק בִּי וְזֶה מֵעֵז פָּנִים נֶגְדִּי וְכַיּוֹצֵא. וַאֲפִילּוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁלִּי הָיוּ גַּם כֵּן כְּנֶגְדִּי קְצָת הֵעֵזּוּ נֶגְדִּי וּקְצָת הִתְלַחֲשׁוּ בְּסוֹד מִמֶּנִּי וְכַיּוֹצֵא כַּנַּ"ל. וְקָרָאתִי לְאֶחָד מֵאֲנָשַׁי וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַה זּאת. וְהֵשִׁיב אֵיךְ עֲשִׂיתֶם כָּזאת הֲיִתָּכֵן שֶׁתַּעֲשׂוּ דָּבָר כָּזֶה. וַאֲנִי לא יָדַעְתִּי כְּלָל עַל מָה הֵם מִתְלוֹצְצִים עָלַי וּבִקַּשְׁתִּי אֶת הָאִישׁ הַנַּ"ל שֶׁיֵּלֵךְ וִיקַבֵּץ אֵיזֶה אֲנָשִׁים מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ וְהָלַךְ מֵאִתִּי וְלא רְאִיתִיו עוֹד.
וְיִשַּׁבְתִּי בְּעַצְמִי מַה לַּעֲשׂוֹת וְיִשַּׁבְתִּי עַצְמִי לְהַפְלִיג עַצְמִי לְאֵיזֶה מְדִינָה אַחֶרֶת וּבָאתִי לְשָׁם וְהָיָה שָׁם גַּם כֵּן, כֵּן שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים שָׁם גַּם כֵּן בְּנֵי אָדָם וְדִבְּרוּ מִזֶּה כִּי גַּם שָׁם יוֹדְעִים הַנַּ"ל. וְיִשַּׁבְתִּי עַצְמִי לֵישֵׁב בְּאֵיזֶה יַעַר וְנִקְבְּצוּ אֵלַי חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ וְהָלַכְתִּי עִמָּהֶם לְיַעַר וְיָשַׁבְנוּ שָׁם וּכְשֶׁהָיִינוּ צְרִיכִים לְאֵיזֶה דְּבַר מַאֲכָל וְכַיּוֹצֵא הָיִינוּ שׁוֹלְחִים אֶחָד מֵהָאֲנָשִׁים הַנַּ"ל וְקָנָה לָנוּ מַה שֶּׁהָיִינוּ צְרִיכִים וְהָיִיתִי שׁוֹאֵל אוֹתוֹ אִם נִשְׁקַט הָרַעַשׁ וְהֵשִׁיב: לָאו כִּי עֲדַיִן הָרַעַשׁ חָזָק מְאד.
בְּתוֹךְ שֶׁהָיִינוּ יוֹשְׁבִים שָׁם בָּא זָקֵן אֶחָד וְקָרָא אוֹתִי וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה דָּבָר לְדַבֵּר עִמִּי. וְהָלַכְתִּי עִמּוֹ וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמִּי. עָנָה וְאָמַר הַאַתָּה תַּעֲשֶׂה כָּזאת וְאֵיךְ אֵין אַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי אֲבוֹתֶיךָ נֶגֶד זְקֵנְךָ רַבִּי נַחְמָן וְנֶגֶד זְקֵנְךָ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאֵיךְ אֵין אַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ מִתּוֹרַת משֶׁה וּמֵהָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב וְכוּ' מָה אַתָּה סָבוּר שֶׁתֵּשֵׁב כָּאן הַאִם אַתָּה יָכוֹל לֵישֵׁב כָּאן תָּמִיד הֲלא הַמָּעוֹת שֶׁלְּךָ יִכְלֶה וְאַתָּה אִישׁ חַלָּשׁ וּמַה תַּעֲשֶׂה. וְכִי אַתָּה סוֹבֵר שֶׁתַּפְלִיג לְאֵיזֶה מְדִינָה מִמָּה נַפְשָׁךְ אִם לא יֵדְעוּ שָׁם מִי אַתָּה, לא תּוּכַל לִהְיוֹת שָׁם כִּי לא יִתְּנוּ לְךָ מָעוֹת. וְאִם יֵדְעוּ מִי אַתָּה גַּם כֵּן לא תּוּכַל לִהְיוֹת שָׁם כִּי גַּם שָׁם יֵדְעוּ מִזֶּה.
הֵשַׁבְתִּי לוֹ מֵאַחַר שֶׁהוּא כֵּן שֶׁאֲנִי מְגרָשׁ כָּזֶה, יִהְיֶה לִי עוֹלָם הַבָּא. הֵשִׁיב לִי עוֹלָם הַבָּא אַתָּה סָבוּר שֶׁיִּהְיֶה לְךָ אֲפִילּוּ בְּגֵּיהִנּוֹם לא יִהְיֶה לְךָ מָקוֹם לְהִטָּמֵן שָׁם כִּי עָשִׂיתָ חֵטְא כָּזֶה. הֵשַׁבְתִּי לוֹ: לֶךְ לְךָ הָיִיתִי סוֹבֵר שֶׁתְּנַחֲמוּ אוֹתִי וּתְדַבְּרוּ עַל לִבִּי עַכְשָׁו אַתֶּם עוֹשִׂים לִי יִסּוּרִים לְכוּ לָכֶם וְהָלַךְ מֵאִתִּי הַזָּקֵן הַנַּ"ל.
וּבִהְיוֹתִי יוֹשֵׁב שָׁם יִשַּׁבְתִּי עַצְמִי מֵאַחַר שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב כָּאן זְמַן רַב כָּזֶה יְכוֹלִים לִשְׁכּחַ לְגַמְרֵי אֶת הַלִּמּוּד וְצִוִּיתִי לָאִישׁ הַנַּ"ל שֶׁשָּׁלַחְנוּ לָעִיר בִּשְׁבִיל צְרָכֵינוּ שֶׁיְּבַקֵּשׁ שָׁם אֵיזֶה סֵפֶר וְיָבִיא לָנוּ וְהָלַךְ אֶל הָעִיר וְלא הֵבִיא סֵפֶר. וְהֵשִׁיב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִיא כִּי בְּוַדַּאי אָסוּר לְגַלּוֹת בִּשְׁבִיל מִי צְרִיכִין הַסֵּפֶר וּבְהֶצְנֵעַ אִי אֶפְשָׁר לִמְצא סֵפֶר. וְהָיָה לִי יִסּוּרִים גְּדוֹלִים עַל שֶׁאֲנִי נָע וָנָד וְגַם אֵין לִי שׁוּם סֵפֶר כִּי יְכוֹלִין לִשְׁכּחַ אֶת הַלִּמּוּד לְגַמְרֵי.
אַחַר כָּךְ חָזַר וּבָא הַזָּקֵן הַנַּ"ל וְנָשָׂא סֵפֶר תַּחַת זְרוֹעוֹתָיו וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מָה אַתֶּם נוֹשְׂאִים וְהֵשִׁיב: סֵפֶר. אָמַרְתִּי לוֹ תְּנוּ לִי הַסֵּפֶר וְנָתַן לִי וְלָקַחְתִּי אוֹתוֹ וְלא יָדַעְתִּי כְּלָל אֵיךְ לְהַנִּיחַ אֶת הַסֵּפֶר וּפָתַחְתִּי אֶת הַסֵּפֶר וְלא יָדַעְתִּי בּוֹ כְּלָל וְהָיָה דּוֹמֶה בְּפָנַי כְּלָשׁוֹן אַחֵר וְכִכְתָב אַחֵר כִּי לא יָדַעְתִּי בּוֹ כְּלָל כְּלָל לא וְהָיוּ לִי יִסּוּרִים גְּדוֹלִים מִזֶּה. וְהָיִיתִי מִתְיָרֵא גַּם מֵהָאֲנָשִׁים הָאֵלּוּ הַנַּ"ל שֶׁהָיוּ עִמִּי שֶׁכְּשֶׁיִּתְוַדַּע לָהֶם זאת אוּלַי גַּם הֵם יִפָּרְדוּ מִמֶּנִּי.
וְשׁוּב קָרָא אוֹתִי הַזָּקֵן הַנַּ"ל לְדַבֵּר עִמִּי וְהָלַכְתִּי עִמּוֹ וְהִתְחִיל שׁוּב לְדַבֵּר כַּנַּ"ל אֵיךְ עָשִׂיתָ כָּזאת, אֵיךְ אֵין לְךָ בּוּשָׁה. הָא אֲפִילּוּ בַּגֵּיהִנּוֹם לא יִהְיֶה לְךָ מָקוֹם לְהִטָּמֵן שָׁם כַּנַּ"ל. אָמַרְתִּי לוֹ אִם הָיָה אוֹמֵר לִי כָּזאת אָדָם מִבְּנֵי עוֹלָם הָעֶלְיוֹן הָיִיתִי מַאֲמִין לוֹ. הֵשִׁיב אֲנִי מִשָּׁם, וְהֶרְאָה לִי דָּבָר שֶׁהוּא מִשָּׁם.
וּבָא עַל דַּעְתִּי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַיָּדוּעַ וְאָז הָיָה סָבוּר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, גַּם כֵּן, שֶׁאֵין לוֹ עוֹלָם הַבָּא וְאָמַר אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּלִי עוֹלָם הַבָּא. וְהִשְׁלַכְתִּי אֶת ראשִׁי לַאֲחוֹרַי בִּמְרִירוּת גָּדוֹל מְאד. וְכַאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת ראשִׁי כָּךְ בָּאוּ אֵלַי וְנִתְקַבְּצוּ אֵלַי כָּל הַנִּזְכָּרִים לְמַעְלָה שֶׁאָמַר לִי הַזָּקֵן לְהִתְבַּיֵּשׁ מֵהֶם, הַיְנוּ זְקֵנַי וְהָאָבוֹת וְכוּ' וְכוּ' וְאָמְרוּ לִי הַפָּסוּק: "וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת". וְאָמְרוּ לִי: אַדְּרַבָּא, נִהְיֶה מִתְפָּאֲרִין בָּכֶם. וְהֵבִיאוּ לִי כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁלִּי וּבָנַי [כִּי גַּם בָּנַי נִפְרְדוּ מִמֶּנִּי בַּתְּחִלָּה בָּעֵת הַנַּ"ל] וְדִבְּרוּ עַל לִבִּי דְּבָרִים כָּאֵלּוּ הַהֶפֶךְ מֵהַנַּ"ל.
מַה שֶּׁהִשְׁלַכְתִּי אֶת ראשִׁי אִם הָיָה אָדָם שֶׁעָבַר שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת פְּעָמִים עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אִם הָיָה מַשְׁלִיךְ אֶת ראשׁוֹ בִּמְרִירוּת כָּזֶה בְּוַדַּאי הָיוּ מוֹחֲלִין לוֹ וּשְׁאָר הַטּוֹב אֵינִי רוֹצֶה לְסַפֵּר לָכֶם כִּי בְּוַדַּאי הָיָה טוֹב.
 
יש כמה 'ז'אנרים' שעל ידם ר' נחמן בא לידי ביטוי. המוכר לנו ביותר הוא ה"תורה" – כשר' נחמן רוצה להעביר לנו מסר הוא בדרך כלל אומר לנו תורה, ותובנותיו בדרך זו מלוקטות בליקוטי מוהר"ן. כשר' נחמן חושב שלא נוכל להפנים את המסר בדרך הישירה הוא מספר לנו סיפור: בתחילה נחשוב שמדובר בסיפור רגיל על מלך, מלכה, שודדים וכו' אך לבסוף נבין שמדובר עלינו בעצמנו ושהמסר הוגנב לנו בדלת האחורית – סיפורים אלו של ר' נחמן מלוקטים ב'סיפורי מעשיות' ובמקומות נוספים. ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן, הוא שליקט גם את שיחותיו של ר' נחמן וגם את סיפור חייו אשר משמש מצע פורה ללמוד ממנו. אמנם, ישנו ז'אנר נוסף, והוא סיפור חלומותיו של ר' נחמן. חלומות אלו מביאים לפנינו מסרים בצורה הגולמית ביותר שאפשר, ללא הגנות וללא תיווך, ולפנינו דוגמה לכך.
 
ברקע החלום הנוכחי ישנו סיפור. בשבת אחת בחודש כסליו ר' נחמן היה אמור לצאת לדרוש ולומר תורה בפני חסידיו, אך ר' נחמן בושש לצאת אליהם. אחרי שחיכה הקהל זמן רב, העז ר' שמעון תלמידו הראשון של ר' נחמן להיכנס לחדרו ומצא את ר' נחמן זולג דמעות ובוכה. ר' שמעון שאלו מדוע הוא בוכה ואז סיפר לו ר' נחמן את דבר החלום הנ"ל. לאחר מכן יצא ר' נחמן אל חסידיו וסיפר אף להם את החלום. במסורת ברסלב נחשב חלום זה גם לחזיון ברוח הקודש המנבא את אשר עתיד לקרות לחסידות ברסלב: ר' נתן תלמידו וממשיך דרכו של ר' נחמן יהיה במוקד מחלוקת גדולה על חסידות ברסלב ויישארו נאמנים לו חמישה תלמידים בלבד, בדיוק כמו בחלום.
 
*
 
כמו פעמים רבות בחלומות, הסיפור סובב סביב נקודה אחת לא פתורה, שלו היינו ערניים בוודאי הייתה הדבר הראשון אליו היינו ניגשים, ואילו בחלום היא עלומה, נעדרת התייחסות, פאסיבית, ובעקבות כך משאירה את החולם כבאזיקים מולה. כך בסיפור שלנו, השאלה מה החטא שעשה ר' נחמן והאם אכן עשה אותו נשארת בלתי פתורה לאורך כל הסיפור. בתחילה נראה שר' נחמן כלל אינו יודע מה הוא החטא המדובר, אולם בסוף הסיפור נראה שפתרונו של ר' נחמן תקף אפילו למי שעבר על כל התורה שמונה מאות פעם. למרות זאת, לאורך כל הסיפור ר' נחמן לא מצטדק, לא טוען דבר כנגד המקטרגים עליו, לא מוטרד מהחטא ואף לא עוסק בו. אם מדובר רק בעלילה, מן הסתם היינו מצפים שיטען כך נגד המקטרגים, אולם ר' נחמן לא עוסק בכך כלל. הוא חולם חלום ומביא לפנינו את צפונות ליבו, את נימי נפשו החבויים ביותר, ממקום פאסיבי לחלוטין. מקום זה מעלה על פני השטח את הקונפליקטים החבויים במצב כפי שהוא, ללא שינוי וללא היכולת הערנית לשלוט במצב, כפי שעולה מליבו מהמקום הרפוי ביותר שבו, בחלום.
 
לאחר מסע של תלאות וייסורים שמתוארים בחלום, נזכר ר' נחמן בסבו הבעש"ט, בסיפור הידוע, כיצד נדמה היה לו שאיבד אף את העולם הבא שלו וכיצד קם ואמר כנגד המקטרגים עליו "אני אוהב את ה' יתברך גם בלי העולם הבא". בכך המתיק הבעש"ט את הדינים עליו והצליח לזכות בדין ולקבל את העולם הבא שלו בחזרה. תיאור זה של הבעש"ט מעמיד את הקשר בין האדם ובין אלוקיו במקום בלתי מותנה, כאהבה שאיננה תלויה בדבר ושעל כן חסינה מכל קטרוג. הבעש"ט עומד מול ה' בלבד ועובד רק אותו ללא תלות בשום דבר, בשום מצב ובשום תנאי, אפילו תנאי דתי כזה או אחר.
 
לעומת הבעש"ט, כל תיאור התלאות של ר' נחמן מעמיד אותו במקום הפוך לחלוטין. כל הסיפור סובב סביב התלות שלו באחרים והמרדף הפנימי הבלתי אפשרי אחריהם. במעגלים הולכים ומתקרבים מתאר ר' נחמן בכנות רבה את בריחתם של אלו ממנו ואת חוסר האונים שלו ביחס לכך. דמותו של הבעש"ט העומד יציב, חסר תלות בשום דבר ובשום אדם זולת הקב"ה רק מדגישה את תיאורו ההפוך של ר' נחמן.
 
תלותו של ר' נחמן מתוארת במעגלים הולכים ומתקרבים. בתחילה מתואר ר' נחמן כיושב בביתו ובבית המדרש, ו"שום אדם לא נכנס אצלו". זהו המעגל החיצוני ביותר המכונה בשם הכללי והאובייקטיבי – "אדם", ומעגל זה פרש ממנו. לאחר מכן מתוארים "האנשים שלי" המכונים בשם יותר ספציפי ומוכר, הסובבים את ר' נחמן בדרך כלל במעגל היותר קרוב, אלא שגם הם פרשו ממנו. לאחר מכן פורש ר' נחמן בעצמו למקום אחר כדי להתנתק ממעגליהם של האנשים הקודמים. הוא אמנם פורש ליער עם חמישה תלמידים מקורבים אליו, אך גם את היחס אליהם הוא מתאר כתלותי. בכנות הוא מוסיף ומתאר איך הוא מתיירא שיגלו אף הם שהוא אינו יודע לקרוא ספר, ומתוך כך יפרשו ממנו. גם מבני האדם במעגלים הרחוקים יותר הוא איננו פורש בקלות, שכן הזקן טוען כנגדו שאין לו אפשרות לברוח מהזדקקות להם: "וכי אתה סובר שתפליג לאיזו מדינה, ממה נפשך, אם לא ידעו שם מי אתה, לא תוכל להיות שם כי לא יתנו לך מעות. ואם ידעו מי אתה גם כן לא תוכל להיות שם כי גם שם ידעו מזה". ר' נחמן מתואר כ"איש חלש" שלא יכול להינתק מתלותו בציבור – האפשרות שיפרנס את עצמו כרוב בני האדם לא עולה אפילו על הפרק. בדברי התוכחה של הזקן מביא הוא לפני ר' נחמן מעגל יותר קרוב לו, מעגל רבותיו ואבות אבותיו, מעגל פנימי ורוחני שר' נחמן נושא עמו בקרבו. תוכחתם נשמעת על ידי הזקן וגם כלפיה נשאר ר' נחמן חסר אונים.
 
בנוסף לכל אלה, גם כשמושמעת לפניו אותה טענה שנשמעה בפני הבעל שם טוב, שלא יזכה לעולם הבא, הודף הוא טענה זו בחוסר אונים ומתוך ייסורים פנימיים (כמתואר) שהדבר מביא לו. אמנם בהדיפתו זו מגלה הוא כוח התנגדות אל הקטרוג, אך עדיין מחפש הוא נחמה וזו מבוששת לבוא בשלב זה של הסיפור.
 
הזקן המקטרג מגדיל לעשות כאשר הוא מודיע לר' נחמן שאפילו בגיהינום לא יהיה לו מקום. מחזק הוא את תוקף דבריו בכך שהוא עצמו מ"בני העולם העליון" ומשאיר הוא את ר' נחמן חסר משענת לחלוטין.
 
לבסוף, כפי שציינו, דמותו האוטונומית של הבעש"ט חסרת התלות בשום דבר גם מבליטה את התלות המתוארת של ר' נחמן בידע שלו, וממילא בתלות שלו בהיותו רועה רוחני לחסידיו כאשר הוא מתאר כיצד מתיירא הוא שמא יגלו הם שגם זה אין בידו.
 
מדוע נזכר אם כן ר' נחמן במעשיו של הבעש"ט אם הוא חש הפוך ממנו לחלוטין? מדוע ר' נחמן לא נוקט באמצעיו של הבעש"ט, מכריז על אהבתו חסרת התנאים לקב"ה ומשחררו מהתלות מכל המעגלים העוטפים אותו והמקטרגים עליו? מהו הפתרון שבכל זאת מציע ר' נחמן במצבו הנואש?
 
*
 
בסופו של הסיפור ר' נחמן מחולל מהפך, כשאת ההשראה לכך הוא מקבל ממהפך דומה המתואר בישעיהו ד'. בפרקים הקודמים לפרק זה מתוארים עוונותיהם של ישראל באופן ציורי ועסיסי, ופתאום בפסוק אליו מצביע ר' נחמן (ישעיהו ד', ב') מתחולל מהפך: " בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת". כיצד מתחולל המהפך הזה? מדוע מדגיש הנביא שמהפך זה יתחולל דווקא "ביום ההוא" המתואר בשפלותו הרבה?
 
רש"י מתייחס לשאלה זו הן בפסוק ב' והן באזכור הקודם של "ביום ההוא" (שם ג', י"ח) וקושר בין השניים: ביום שבו יסיר ה' את התפארת החיצונית של נשות ישראל ותכשיטיהן יתגלה הפאר האמתי שמגיע להם "לגאון ולתפארת". ה"יום ההוא" מתואר על ידי רש"י כיום ש"זמנו לעתיד לבוא" ושתלוי בקב"ה ובהסרת התכשיטים הכוזבים מעל ישראל, או, בסגנון מעט שונה, בתיאורו של ה'דעת מקרא' (שם): "לאחר שתשלם הפורענות המתוארת בפסוקים שלמעלה מכאן תתחיל הישועה להתעורר – יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד".
 
לפי דברים אלו, אם כן, המהפך תלוי בה' לבדו. מהו אם כן תפקידו של האדם בתהליך זה וכיצד הוא יכול להשפיע עליו? איזו עצה מצא ר' נחמן בפסוקים אלו למצבו הוא? על מנת להבין זאת נעיין בדברי הסיכום של בעל הדעת מקרא, עמוס חכם, לנבואות פרקים ב'- ד': "ועל פי דברי הנביא במקום אחר: 'מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח' (ישעיהו נ"ז, ט"ו) יש להבין גם כאן את חזון הסיום של החטיבה הזאת: 'ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד ופרי הארץ לגאון ולתפארת' – האדם המתגאה בכוחו חוטא בזה ושפל עד עפר. אבל האדם המשפיל את עצמו ומכיר ברוממות האל – הכרתו זו היא המעלה האמתית של האדם; וכשהוא מכיר בשפלותו העצמית וברוממות האל הנשגבה, הריהו זוכה להיות לגאון ולתפארת, וקדוש יאמר לו" (דעת מקרא סיכום נבואות ב'-ד'. עמ' מ"ז).
 
מהו אם כן תפקידם של עם ישראל ביום אשר "יסיר ה' תפארת העכסים והשביסים והשהרונים וכו' "(שם ג', י"ח)? להשפיל את עצמו! מסתבר שכל התיאורים העסיסיים של התפארת החיצונית שעטו עליהם בנות ירושלים, אין מטרתם אלא לחדד את הבושה ולהעמיק את השפלות שיבואו לאחר הסרתם.
 
ר' נחמן נזכר בצורת ההתמודדות של סבו הבעש"ט ומקבל ממנה השראה: לא להתייאש ולזכור שבאחת הדין יכול להתמתק והקטרוג יכול להפוך לסנגוריה. אולם שלא כמו סבו, ר' נחמן מבקש נחמה: "הייתי סובר שתנחמו אותי ותדברו על ליבי, עכשיו אתם עושים לי ייסורים, לכו לכם" – דוחה הוא את מי שאינו מביא לו נחמה זו. לא במקרה ר' נחמן מחפש נחמה. שמו של ר' נחמן כרוך בנחמה זו, מבקש הוא שה' יגיע עד אליו, עד המקום הנמוך שאליו הגיע, ורק בכך יראה בשורה, נחמה לנופלים. ר' נחמן לא ממהר להשתמש באהבה ללא התנאים של סבו, כיוון שיודע הוא שעל אף שיכולה היא להמתיק את הדינים, לא מביאה היא עמה את בשורת הנחמה. אהבה זו מבקשת מן האדם להעפיל לרמה גבוהה של אוטונומיה וחוסר תלות, דרגה שלא הכל יכולים להגיע אליה. הנחמה תהיה רק אם יזכה האדם להמתיק את הדינים במקומו הוא ובדרגתו שלו, נמוכה ככל שתהיה. מבחינה זו, בשורתו של ישעיהו אחר החורבן היא נחמה של ממש.
 
ר' נחמן רוצה להפוך את הבושה עצמה לתפארת ועל כן הוא לא חוסך מאתנו דבר מכל נימי הבושה שהוא חווה. כמה עמוק שיהיה תיאור הנפילה, ככה הנחמה תהיה גבוהה יותר ורחמי ה' יתגלו בתפארתם. ר' נחמן רומז לנו על מידת הרחמים הזו בהזכירו את ספירת ה"תפארת" בפסוק מישעיה, ספירה המכונה גם רחמים.
 
כל שעל האדם לעשות הוא לקבל את הבושה הזאת ולספוג אותה בלי התנגדות, בלי תרצנות ובכנות גמורה. תחושות אלו מקופלות בהשלכת ראשו של ר' נחמן במרירות אחור. השלכה זו הינה מעין מדיטציה גופנית שמשמעותה הרוחנית והרגשית הינה השלכת כלי השיפוט וקבלת המציאות כפי שהיא, גם אם היא כואבת וממלאה את האדם בבושה. רק בדרך זו יכול לספר ר' נחמן את חלומו ברבים, להנכיח את חלומותיו, המייצגים את התודעה התת הכרתית נטולת ההגנות ונטולת השיפוט, ביטוי למקום הסביל שבו נמצא האדם החולם.
 
רק לאחר שישליך האדם את ראשו לאחור יוכל לשים לב עד כמה היה צריך להתאמץ על מנת להחזיק את ראשו ולהשאיר אותו זקוף וערני. איננו שמים לב לשיפוט המתמיד המשמש מרכז לחיינו: מתהלכים אנו כאותן נשים "נטויות גרון" המתוארות בישעיה. שמיטתו של הראש למעשה מבקשת מה' שיבוא אלינו גם הוא בלי שיפוט. לא שאנו מתנערים מאחריות, להיפך, אנו מקבלים אותה והיא דוקרת בבשרנו וממלאת אותנו בושה. שמיטת הראש נעשית במרירות ולא ב"קלות ראש"; מרירות זו מסירה מעל האדם את המחשבה שהתלות בתכשיטי השקר החיצוניים הינה הכרחית, וממילא יש בה גורם משחרר. דווקא ההכרה בתלות והמוכנות להתבייש עליה היא המשחררת את האדם ממנה.
 
*
 
בפסוק הקודם לפסוק שמצטט ר' נחמן, ישעיהו מסיים לתאר את הפורענות שיביא ה' על ישראל ואת הסרת התכשיטים החיצוניים מעל בני ישראל, וכך נחתם התיאור: "וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לַחְמֵנוּ נֹאכֵל וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ" (ישעיהו ד', א'). מיד אחר כך באה בשורת הנחמה – "ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד ופרי הארץ לגאון ולתפארת" (שם ד', ב'), עליה דיברנו קודם לכן. ייתכן שהקשר בין הפסוקים הוא מהותי ובשורת "ביום ההוא" לא תבוא אלא לאחר שהחרפה של בנות ישראל תיאסף. בעל הדעת מקרא מסביר את אסיפת החרפה כך: "לחמנו נאכל ושמלותינו נלבש": כלומר, מבקשות אנו להינשא לך, ומוותרות אנו מלכתחילה על חובת האיש לזון את אשתו ולהלבישה...'רק ייקרא שמך עלינו' כלומר, אין אנו מבקשים אלא זאת, שייקרא שמך עלינו 'אשת פלוני'; "אסוף חרפתנו": כלומר, הסר מעלינו את חרפתנו, שהיה הדבר נחשב לחרפה לאישה שהיא יושבת פנויה ימים רבים". בהקשר דומה לדבריו אלו ניתן להסביר גם את דבריה של רחל אמנו בהולדתו של יוסף "אסף ה' את חרפתי" כחרפת האם היושבת בלא בנים. שתי החרפות, הן של הנשים בישעיה והן של רחל אמנו, מגלות את הסוד: לא פחות משהאיש רוצה לשאת את האישה, האישה רוצה להינשא לאיש, ולא פחות משהילד מקבל מאמו, האימא מקבלת מבנה ותלויה בנו. בהמשך לגילוי סוד 'מביך' זה נוכל להוסיף אנו, כי לא פחות משהתלמידים מקבלים מהרבי, הרבי מקבל מהם ותלוי בהם. ר' נחמן בחלומו נוגע בחרפה זו עד תום, על כל נימיה ודקויותיה, כשהוא מתאר בגילוי לב את התמונה הכמעט מגוחכת, בה הרבי יושב בבית המדרש, "בני אדם" לא מגיעים אליו, איך הוא יוצא החוצה לחפשם ואיך הוא תלוי בהם, במעותיהם ובהערכתם.
 
ר' נחמן לומד מאותן נשים המופיעות בנבואתו של ישעיהו שהכרה בחרפה הזו גוררת אחריה את בשורת הנחמה של "ביום ההוא". יודע הוא שהכרה זו נובעת מהיכולת להניח את הביקורת ואת השיפוט, להשליך את הראש אחור ולהיות מסוגל בכנות רבה לכאוב את החרפה. הכאב והמרירות המלווים השלכה זו יוצרים הפרדה בין האדם ובין מה שהוא תלוי בו, הפרדה שמסדרת את מערכת היחסים מחדש, והופכת אותה להיות חופשית, לא מותנית ולא תלויה. אמנם, לא כמו הבעש"ט שנעזר בגבורה לאהבת ה', אלא מתוך שפלות וענווה המכירה במחדליה, בצורה עמוקה כל כך, עד שמתנתקת היא מהן. התנתקות זו איננה תוצאה של גבורת האדם, אלא תוצאתה של נחמתו של ה'.
 
לדידו של ר' נחמן יש בהשלכתו של הראש במרירות תיקון החטא, אפילו אם עבר על התורה שמונה מאות פעם. ייתכן שרואה הוא בהשלכת הראש הזאת תיקון חטא עץ הדעת – שורש החטאים כולם. חטא עץ הדעת הוא חטאו של הראש, המנסה לדעת ולשלוט ולמצוא וודאות ותוצאתו היא הבושה – "וידעו כי ערומים הם". ההסתכלות מהראש מתבוננת אל הכל מבחוץ, גם אל העצמי, ומודעות זו יוצרת בושה. הכל נמנעים מלגלות בושה זו ובכך הם רואים את תיקונם, שנזהרים הם מטעות ומחטא. בדרך זו מוותרים הם על הטבעיות המערבבת טוב ורע, למען הטוב המודע והמתוכנן מ"ראש". ר' נחמן איננו מוותר בקלות על טבעיות זו שקודם החטא ושואף הוא לחזור אליה. יודע הוא שהחלק הטבעי של האדם מעורבב מטוב ורע, אך לטענתו אפשר שהאדם יחזור לטבעיותו הטובה אם ישליך את ראשו לאחור, יוותר על הדעת ויהיה מוכן לקבל את הבושה בכנות, בפתיחות ובלי שיפוטיות. מי שלא מוכן לקבל את הבושה, לא ילמד איך להסיר מעליו את התכשיטים החיצוניים בהם הוא תלוי, ולא יידע לפרק מערכות יחסים תלותיות ואהבות התלויות בדבר. יותר מכך, הוא לא ייתן לה' אפשרות לאסוף את חרפתו ולבשר לו נחמה.
 
כדרכו, ר' נחמן חותם את הסיפור בלא סוף, הוא אמנם מבטיח שיהיה טוב אך לא מספר כיצד, ולפי דברינו ברור מדוע. השלכת הראש אחור היא ויתור על דרך ידועה מ"ראש" – ויתור על שליטה וודאות. רק אמון באותה אהבה שאיננה תלויה בדבר לא רק בין האדם לאלוקים – דוגמת הבעש"ט, אלא גם בין האלוקים לאדם בחזרה – לשם חותר ר' נחמן מתוך אמון והשלכת היהב.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דן האוזר
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *