חישוב פי שישים לביטול איסור

  • הרב אלי טרגין והרב משה כהן
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 19
חישוב פי שישים לביטול איסור
בבואנו לחשב האם איסור בטל בשישים יש לשקלל את שני הצדדים, דהיינו כמה יש לבטל (שיעור הפליטה של האיסור), ומה מצטרף לביטול.
א. שיעור הפליטה של האיסור
שיעור הפליטה של מאכלים
כאשר חתיכת איסור נפלה לתוך היתר ופלטה בו טעם, קשה לשער כמה טעם נפלט. ואכן, הגמרא בחולין צז: קובעת שלא ניתן לדעת כמה מן האיסור נפלט לתוך התערובת, ולכן יש לחשב שישים נגד כל חתיכת האיסור שנפלה. יתר על כן: אם אותה חתיכת איסור תיפול שוב להיתר אחר, יש לחשב שוב פי שישים נגד כולה, כי לא ניתן לדעת כמה ממנה נפלט לתוך התערובת הקודמת.[1] כך פסק גם השו"ע:
איסור שנתבשל עם היתר, אפילו מכירו והוא שלם וזרקו, צריך ששים כנגד כל האיסור, מפני שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו.
(צ"ח, ד).
והרמ"א הוסיף:
איסור שנתבטל בקדירה והסירוהו משם, ונפל לקדירה אחרת, צריך לחזור ולבטלו בששים נגד כולו, וכן לעולם.
(שם).
דין זה תקף גם לאיסורים דרבנן (ש"ך, צ"ח, ט - י).
השלכה נוספת לכך שלא ניתן לדעת כמה מחתיכת האיסור נפלט היא שלמרות שיש לחשב שישים כנגד כל החתיכה, אם ניתן לזהות אותה יש להוציא אותה[2] (רמ"א, צ"ח, ד).
אולם, לגבי בשר וחלב משערים כנגד הבלוע אם יודעים מהי הכמות (ש"ע, צ"ד, ו), למשל בצלים שבלעו בשר ובישלם בקדרה חלבית - אם ידוע כמה בשר בלוע בבצל, משערים שישים כנגד הבלוע[3]. למעשה, בדרך כלל לא יודעים כמה בלוע, ועל כן בפועל כמעט תמיד נחמיר גם בבשר וחלב להחשיב כאילו כל המאכל בלוע בבשר או בחלב.
חישוב הבלוע בקדירה
כאשר ידוע כמה איסור נבלע בסיר ב-24 שעות האחרונות אין צריך לחשב כנגד כל הסיר, אלא די לחשב כנגד האיסור (שו"ע, צ"ח, ה).[4] כאשר לא ידוע כמה הסיר בלע, הראשונים נחלקו. הרשב"א (תורת הבית, בית ד', שער א, עג.) השווה זאת למקרה שנדון בגמרא בחולין צז: (לעיל) לגבי חתיכת איסור, שכאשר לא יודעים יש לשער כנגד הכל; ולכן גם בסיר יש לשער כאילו כל דפנותיו בלועות מאיסור, וצריך לבטל את ההיתר בשיעור נפח הדפנות. לעומת זאת, הראב"ד (תמים דעים, ז') כותב שיש לחלק בין מקרים בהם לא ניתן להתיר את הנאסר לאחר איסורו, כגון חתיכה שבלעה איסור או כלי חרס, לבין כלי עץ או מתכת, שניתן להגעילם; ובכלים שניתן להגעילם יש לאמוד כמה איסור נפלט מן הכלי, ולשער שישים נגד פליטה זו.
השו"ע (צ"ח, ד') פסק כרשב"א, ועל כן יש לשער כנגד כל הסיר,[5] אך בהמשך נראה מצבים בהם ניתן לסמוך על הראב"ד. בראשונים מצאנו שיטות שונות כיצד לחשב את נפח דפנות הסיר (עיינו בבית יוסף, צ"ח), אך דיון זה אינו רלוונטי בדרך כלל, שכן כמעט תמיד נפח הסיר הוא פחות מפי שישים של נפח דפנותיו, ולכן כמעט תמיד כאשר מבשלים בסיר שנאסר התבשיל יאסר (ש"ך, צ"ג, יא). במקרים נדירים בהם מדובר בסיר דק במיוחד ובעל נפח גדול במיוחד יתכן שנפח הסיר גדול מפי שישים של נפח דפנותיו, ואז יש למדוד זאת (ש"ך, שם).
העקרון שראינו לעיל, שלא ניתן לשער כמה איסור נפלט בכל בישול, תקף גם לגבי כלים; ולכן אם בכלי איסור בושלו כמה תבשילים, יש לשער בכל פעם נגד כל נפח דפנות הסיר (ולכן גם כמעט תמיד כל התבשילים אסורים; דרכי תשובה, צ"ג, נא).
למרות שהשו"ע פסק כרשב"א, ישנם מצבים בהם ניתן לסמוך על הראב"ד:
א. בספק איסור ובסיר מתכת[6] (גליון מהרש"א על השו"ע, צ"ח, ד).
ב. באיסורים דרבנן (כף החיים, צ"ד, יא).
ג. באיסור שהוא חומרא ואינו מצד הדין (מגן אברהם, (תפ"ט, י"ז, בשם תשובת הרמ"א; הובא בדרכי תשובה, יו"ד, צ"ח, נג).
חישוב הבלוע בכף
לאור האמור לעיל, גם כשמכניסים כף של איסור לתוך סיר יש לחשב שישים נגד כל הכף, ולא ניתן לשער כמה איסור בלוע בה (כאשר לא ידוע כמה איסור נבלע בה ב-24 שעות האחרונות). אולם, בניגוד לסיר שכולו בא במגע עם התבשיל, רק חלק מן הכף נוגע בתבשיל, ועל כן יש שלוש אפשרויות לחישוב כמות האיסור שיש לבטלה: לחשב רק כנגד החלק מן הכף שנגע בתבשיל; לחשב רק כנגד החלק מן הכף שנכנס לסיר; או לחשב כנגד כל הכף, גם כנגד החלק שלא נכנס לסיר. רבינו פרץ (מובא בטור, צ"ח, ד) החמיר שצריך לחשב כנגד כל הכף, גם כנגד החלק שלא נכנס לסיר, כי "חם מקצתו חם כולו",[7] כלומר החום של החלק שנגע בתבשיל גורם לכל הכף לפלוט. דעה זו נדחתה,[8] ולכן יש להכריע כאחת משתי האפשרויות האחרות. האיסור והיתר (ל"ז, ב) הקל שיש לשער כנגד החלק שנכנס אל התבשיל בלבד, וכך פסקו להלכה כמה אחרונים (שו"ת חתם סופר, יו"ד, פ"ב; חכמת אדם, מ"ו, ו). אולם, מלשון השו"ע (צ"ד, א) עולה שיש לשער כנגד כל מה שנכנס לסיר, וכן פסק הפרי מגדים (צ"ד, משבצות זהב, א, ד"ה "ודע"), בגלל אדי התבשיל המצויים בתוך הסיר. למעשה, לכתחילה משערים כנגד כל החלק שנכנס לסיר, אך בהפסד מרובה ניתן לסמוך על האחרונים המקלים ולשער כנגד החלק שנכנס אל התבשיל (ובודאי שניתן להקל כך לכתחילה כאשר הכף הוצאה מייד מן הסיר [מעדני השולחן, צ"ד, מב, בשם מנחת שי). אם לא יודעים כמה מן הכף נכנס לתוך הסיר, יש לשער באופן בו בדרך כלל מכניסים את הכף לתבשיל (ש"ך, צ"ד, א).     
כף שנתחבה פעמיים
הסמ"ק כתב לגבי כף חלבית שנתחבה פעמיים באותו תבשיל בשרי, ובין התחיבות לא נודע לו על טעות זו, שצריך לשער פעמיים שישים נגד כל הכף, דהיינו פי 120, כאילו תחבו שתי כפיות שונות בעלות אותו נפח.[9] הסיבה לכך היא שחוששים שמא לא כל החלב נפלט מן הכף בפעם הראשונה, ולאחר שהיא הוצאה היא בלעה מן הבשר, בליעה שנהפכה לאיסור (מדין חנ"נ). לעומת זאת, תרומת הדשן (קפ"ג) כתב שמורי ההוראה לא נוהגים להקפיד ולשאול האם הכף נתחבה פעם או פעמיים, והם מצריכים שישים בלבד. הסיבות לכך הן שיטת הרמב"ן (חולין, צז:, ד"ה "אפשר שנאמר") שלא אומרים חנ"נ לגבי איסור בלוע (ראו שיעור 17), וכן שלאחר שהכף הוצאה מן הסיר היא כבר לא כלי ראשון בו האיסור יכול להתפשט.
השו"ע (צ"ד, ב) החמיר כסמ"ק, ואילו הרמ"א (שם) הקל כתרומת הדשן.[10] בפסיקת הלכה למעשה יש הבדלים אם הכלים (הכף והסיר) הם בני יומם או לא, והתייחסנו לכך בשיעור שעסק בנותן טעם לפגם (שיעור 13).
ב. מה מצטרף לביטול
עד עתה ראינו כיצד מחשבים את הכמות היוצאת מן האיסור, וכעת נעבור להיתר ונראה מה מצטרף לשישים נגד האיסור. ככל שתגבר הכמות אותה ניתן לצרף להיתר, כך נוכל לבטל ביותר קלות את האיסור. הכלל היסודי הוא שכל מקום אליו מצליח האיסור לחדור מצטרף לחישוב ההיתר.
צירוף הרוטב והחתיכות[11]
הגמרא בחולין צז: אומרת ש"משערים ברוטב ובקיפה ובחתיכות"; דהיינו שכאשר איסור נופל לתוך קדירה המתבשלת על גבי האש, כל מה שבקדירה מצטרף לבטלו בשישים - גם הרוטב וגם החתיכות - כיוון שעל ידי החום האיסור מתפשט גם לרוטב וגם לחתיכות.
עצמות
השאלה האם יש להתייחס לעצמות בחישוב שנויה במחלוקת בין הבבלי לבין הירושלמי,[12] ומצאנו בראשונים כמה שיטות:
א. מצרפים את כל העצמות, גם את עצמות האיסור וגם את עצמות ההיתר, להיתר (רא"ש, חולין ז', ל). זאת, למעט המוח שבתוך עצמות האיסור, אשר מצטרף לאיסור. ההסבר לשיטה זו הוא שהעצמות אינן אכילות, ולכן עצמות האיסור אינן מצטרפות לאיסור; אך כיוון שיש בהן לחלוחית, הן בולעות ומדללות את האיסור, ולכן כל העצמות, גם עצמות האיסור, מצטרפות לחישוב שישים נגד האיסור (ט"ז, צ"ט, א). במקרה בו העצמות מכילות חלק שראוי לאכילה, ברור שחלק זה יצטרף לאיסור, לכן אם יש מוח בעצמות הוא מצטרף לאיסור.
ב. העצמות אינן מצטרפות כלל - עצמות האיסור אינן מצטרפות לאיסור, ועצמות ההיתר אינן מצטרפות להיתר (שערי דורא (נ"ה, ו) בשם אור זרוע; מובא בדרכי משה, צ"ט, וברמ"א צ"ט, א). כנראה שההסבר לשיטה זו הוא שכיוון שהעצמות לא אכילות, יש להתעלם מהן.
ג. עצמות רכות (שיש בהן מוח) של האיסור מצטרפות לאיסור, ואילו עצמות יבשות של האיסור מצטרפות להיתר (ר"ן, חולין לה. באלפס); ועצמות ההיתר בכל מקרה מצטרפות להיתר. נראה שלפי שיטה זו יש לקבל באופן מהותי את שיטת הרא"ש, אך עצמות רכות נחשבות ראויות לאכילה.
השו"ע (צ"ט, א) פוסק כדעת הרא"ש, שאף עצמות האיסור מצטרפות להיתר (אך המוח עצמו אסור); ואילו הרמ"א (שם) כותב שכאשר אין הפסד, יש לחוש לשיטת האור זרוע ולא לצרף כלל את העצמות. הש"ך (צ"ט, א) והחכמת אדם (נ"ב, א) פוסקים כר"ן, שעצמות רכות (שיש בהן מוח) של האיסור מצטרפות לאיסור, ואילו עצמות יבשות של האיסור מצטרפות להיתר, אך הפתחי תשובה (צ"ט, א) דוחה את הש"ך ומכריע כשו"ע. בכל מקרה, כאשר האיסור בושל עם העצמות שלו בנפרד ואז הוכנס ובושל שוב עם ההיתר, עצמות האיסור מצטרפות לאיסור.[13]
גוף הקדירה     
הגמרא בחולין צז: מביאה שתי לשנות האם משערים את "בקדירה עצמה", (לישנא קמא) או "במאי דבלעה קדרה" (לישנא בתרא). רש"י (שם, ד"ה, "במאי דבלעה קדרה") פירש שללישנא קמא חרסי הקדירה מצטרפים לביטול האיסור, וללישנא בתרא משערים כמה היתר נבלע בקדירה (בהנחה שתוך כדי הבישול חלק מן ההיתר נבלע בקדירה), וכמות זו מצטרפת לביטול בשישים של האיסור. השו"ע פסק שלא משערים את גוף הקדירה כלל, לא עם האיסור ולא עם ההיתר (צ"ט, א).[14] אם כן, יש לכאורה לפסוק כלישנא בתרא, שלכל הפחות ניתן לצרף את ההיתר הבלוע בקדירה; אך למעשה העניין מסובך יותר. כאשר הכמויות המדוייקות של האיסור וההיתר שנכנסו לקדירה לא ידועות, לא נוכל לחשב את הבלוע בקדירה, שהרי גם אם הקדירה בלעה מן ההיתר מן הסתם היא בלעה גם מן האיסור. כאשר אנו יודעים את הכמויות המדוייקות, הראשונים נחלקו האם ניתן לשער כמה בלוע בקדירה ולצרף זאת להיתר, או שמא יש להתייחס לכמויות שאנו רואים כעת:[15]
א. הרמב"ם (מאכלות אסורות, ט"ו, כד) פוסק שיש לצרף את הבלוע להיתר,[16] כפי שאומרת לישנא בתרא.
ב. לדעת רש"י (חולין צז: ד"ה "במאי דבלעה"), לא מצרפים את הבלוע בקדירה, אלא מתייחסים למה שיש לפנינו כעת. הנימוק לכך הוא שכיוון שמדובר באיסור דאורייתא מחמירים כשתי הלישנות.
ג. לדעת הרשב"א (תורת הבית בית ד', שער א, ה:) במין בשאינו מינו יש להחמיר כיוון שזו ספק דאורייתא, ובמין במינו ניתן להקל, כיוון שזהו ספק דרבנן.[17]
השו"ע פוסק כדעת הרשב"א:
ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו, אע"ג שהיה בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדרה. והני מילי במין בשאינו מינו, אבל אם הוא מין במינו משערין גם במה שבלעה הקדרה ועומד בדופני הקדרה. ומשערים זה באומד יפה, ורואין אותו כאילו הוא בעין, אבל מה שכלה ואבד מחמת האור אינו מצטרף, שזה כלה לגמרי.[18]
(צ"ט, ד).
המהרש"ל (חולין ז', לד) פסק כדעת הרא"ש, שאין מצרפים את ההיתר הבלוע, וכדבריו פסקו הש"ך (צ"ט, ו) והט"ז (צ"ט, ד), ונראה שכך מקובל למעשה.
חתיכה שנאסרה
במקרה של חתיכת היתר שבלעה איסור ואז נפלה לקדירת היתר אחרת, השאלה האם החתיכה יכולה להצטרף לשישים בכדי לבטל את האיסור תלויה בדין חנ"נ: השו"ע (צ"ט, ג') פסק לשיטתו שדין חנ"נ לא קיים בשאר האיסורים, ולכן החתיכה מצטרפת; והרמ"א (שם) פסק לשיטתו שדין חנ"נ קיים בשאר האיסורים, ולכן היא לא מצטרפת. יש להדגיש שאף במקרה בו השו"ע יתיר את התבשיל מכוח ביטול בשישים, החתיכה עצמה עדיין אסורה מדין "אפשר לסוחטו אסור", דהיינו חשש שלא כל האיסור נסחט החוצה (ש"ך, צ"ט, ד; עיינו שיעור 17).
צירוף להיתר בתערובת צוננת
כאשר מדובר בצונן, מבחינה מציאותית האיסור נבלל ברוטב בלבד, אך לא בגוף החתיכות והעצמות, וכל שכן שלא בקדרה; ולאור העקרון שלשישים מצטרף רק מה שהאיסור מצליח לחדור לתוכו, במקרה של צונן צריך שיהיה שישים ברוטב ההיתר לבדו כנגד רוטב האיסור (קיצור שו"ע לרב פפויפר, הלכות תערובות סימן ג', פרק ג', הערה 1).
צירוף איסור אחר
בגמרא בזבחים (עח.- עט.) מובאת מחלוקת האם איסורים מבטלים זה את זה. הגמרא דנה במקרה של תערובת יבשה של שלושה איסורים - פיגול, נותר וטמא, שבכל אחד מהם היה כזית איסור, ואדם ערבב את האיסורים ביחד ואכלן. ריש לקיש אומר שהוא פטור ממלקות, כיוון שכל איסור בטל ברוב בשני האיסורים הנוספים; אך ר' אלעזר מחייב, ודעתו שאיסור לא יכול לבטל את חבירו.
הרמב"ם (פסולי המוקדשין, י"ח, כ) פסק שאיסור לא מבטל את חבירו, אך הרא"ש (שו"ת, כ', ב) והטור (צ"ח) פסקו שאיסור מבטל את חבירו (ופטור). הרא"ש (שם) הוסיף שכל המחלוקת היא בתערובת של יבש ביבש, אך בתערובת של לח בלח כאשר יש מעבר של טעם, מוסכם על כולם שאיסורים מבטלים זה את זה, ורוב האחרונים סוברים שאף הרמב"ם מודה בכך (עיינו פרי מגדים, פתיחה להלכות תערובות; חזון אי"ש, יו"ד כ"ה, ז'[19]). על פי זה מובן פסק השו"ע (צ"ח, ט), שכתב בפשיטות שבתערובת לח בלח איסורים מבטלים זה את זה:
קדירה שיש בה נ"ט זיתים היתר, ונפלו בה שני זיתים, אחד של דם ואחד של חלב, כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חבירו. וכן כ"ט זיתים של היתר שנפל בהם כזית חלב, ובקדרה אחרת היו שלשים של היתר ונפל לתוכו כזית של דם, ונתערבו בשוגג, מותר.
יש להעיר שדין זה נכון רק לפי השיטה שדין חנ"נ לא קיים בשאר האיסורים; אך לדעת הרמ"א שדין חנ"נ קיים גם בשאר איסורים, ברגע שנופל כזית דם לתוך קדירה שיש בה 59 זיתים של היתר כל הקדירה נהפכת לאיסור,[20] וכך פסקו הש"ך (צ"ח, לד) והט"ז (צ"ח, יד).
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 
 

[1]   הסברנו את הגמרא על פי הרשב"א, (תורת הבית בית ד', שער א' עג.) ונראה שהשו"ע (מובא בהמשך) סובר כמוהו.
[2]   הרמ"א מוסיף שאם האיסור איננו ניכר כעת אך ניתן באמצעים שונים לבודד את האיסור מן ההיתר יש לעשות כן (למשל לגרום לחֵלב לצוף), אך לא נאריך בנקודה זו כעת.
[3]   בפשטות, ההבדל בין בליעה של בשר או חלב לבין בליעה של איסורים היא שבבליעה של איסורים, מלבד חוסר ידיעת כמות הבליעה, קיים גם דין חנ"נ (עיינו שיעור 17), אך בבליעה של בשר או חלב בעיה זו לא קיימת (כי הבליעה היא של היתר). אולם, כבר הש"ך (צ"ח, כב) העיר שהטור והשו"ע סבורים שדין חנ"נ לא קיים בשאר האיסורים, ועל כן יש למצוא חילוק אחר. הש"ך (שם) אכן העלה חילוקים אחרים, בהתבסס על דין נ"ט (נותן טעם) בר נ"ט, עליו נלמד בשיעורים הבאים.
[4]   כיוון שמה שנבלע לפני יותר מ24 שעות נותן טעם לפגם, וכפי שראינו כבר בעבר בכלים לא אומרים חנ"נ (שו"ע ורמ"א, צ"ח, ה; עיינו שיעור 17).
[5]   אם יש מכסה, יש לשער גם נגדו (רמ"א, צ"ג, א).
[6]   וכן בכל חומר שניתן להגעיל, אך לא בכלי חרס ובחומרים שלא ניתן להגעילם.
[7]   אפילו אם החלק העליון לא הגיע לחום של יד סולדת (פרי מגדים, צ"ד, משבצות זהב, א).
[8]   הרמ"א (צ"ח, ד) כתב כך מפורשות. השו"ע (שם) סתם כאחד מהדעות הנוספות (נראה לקמן) ולאחר מכן הביא את דבריו כ"יש אומרים" ובפשטות דעתו כסתם (ש"ך, צ"ח, טו). אולם, כף החיים (צ"ח, נו) כתב שיש להחמיר בהפסד מועט ולשער נגד כל הכף.
[9]   א. אם מדובר בשני תבשילים נפרדים אליהם נתחבה הכף ברור שיש לחשב בכל תבשיל שישים נגד הכף, כפי שהוסבר לעיל - לא ידוע כמה איסור נפלט מן הכף בכל פעם, ויש להחמיר בכל פעם ולהצריך תמיד שישים. דין זה מוסכם, וגם החולקים על הסמ"ק (ראו בהמשך) מודים לו.
     ב. אם בין התחיבות נודע שהיא כף חלבית הפליטה הראשונה בטלה (והיא אף מצטרפת לביטול הפליטה השנייה [בית יוסף, צד]).
[10] הש"ך (צ"ד, ו) מעיר שלמרות שבסימן צ"ח, סעיף ה, הרמ"א החמיר שאומרים חנ"נ לגבי בלוע, הוא הקל כאן בצירוף הסברה השנייה.
[11]            המצבים בהם נעסוק תחילה הם מקרים בהם התערובת נוצרה בחום, ולאחר מכן נעסוק בנפרד בתערובת צוננת.
[12]            בבבלי (חולין צח. - צח:) עולה שעצמות האיסור מצטרפות לאיסור ועצמות ההיתר מצטרפות להיתר; בירושלמי (נזיר, ו', ט [מובא ברא"ש, חולין, ז', ל]) עולה שעצמות האיסור אינן מצטרפות לאיסור, אך לא ברור האם הן אינן מצטרפות כלל או שהן מצטרפות להיתר.
[13]            וזאת משתי סיבות אפשרויות:
א. יתכן שבבישול הראשון האיסור פלט טעם לתוך העצמות והתמעטה בעצמו, ולכן שיעור האיסור אותו יש לחשב גדול מחתיכת הבשר לאחר הבישול (רא"ש, שם); וכיוון שלא ידוע כמה מן האיסור התמעט, יש לחשב את המקסימום האפשרי, דהיינו נגד כל העצמות.
ב. לשיטת הרמ"א שדין חנ"נ קיים בכל האיסורים, ניתן להסביר שהאיסור פלט טעם במי הבישול, והם נעשו לנבילה (חנ"נ) ונבלעו בעצם; ולכן העצם כולה אסורה, ויש לחשב נגדה.
[14]            א. אין בכך קושי שדין חנ"נ קיים בכלים (עיינו שיעור 17), שכן בחנ"נ בכלים אנו מדברים על פליטת חומר מהכלי, ואילו כאן אנו מדברים על בליעה של הכלי.
     ב. במה שונה קדירה מעצם, שמצטרפת להיתר? לאור דברי הט"ז (לעיל) ההסבר פשוט - יתכן שהאיסור מתערב בלחלוחית של העצם ובטל, אך בקדירה אין לחלוחית וממילא אין לאיסור במה להתבטל.
[15]            למשל, אם ידוע שנכנסו לסיר שישים קילו היתר וקילו אחד של איסור, אך כעת, לאחר הבישול, יש רק 58 קילו של היתר וקילו אחד של איסור. על פי האפשרות הראשונה יש שני קילו נוספים של היתר הבלועים בסיר והמצטרפים לבטל את האיסור, ולכן הוא בטל בשישים; אך לפי האפשרות השנייה יש להתייחס רק לכמויות העכשוויות, ולכן האיסור לא בטל.
[16]            וכך הוא אומר:
כשמשערין בכל האיסורין בין בששים בין במאה בין במאתים, משערין במרק ובתבלין ובכל שיש בקדרה ובמה שבלעה קדרה מאחר שנפל האיסור לפי אומד הדעת, שהרי אי אפשר לעמוד על מה שבלעה בצמצום.
[17]            כזכור, תערובת של מין במינו ואינו מינו נחשבת לדעת השו"ע (צ"ח, ב) כתערובת של מין במינו, האסורה מדרבנן, מדין "סלק את אינו מינו, ומינו רבה עליו ומבטלו"; ואילו לדעת הש"ך (צ"ח, ח) לא ניתן לומר במקרה זה "סלק", ולכן תערובת זו נחשבת לתערובת של מין באינו מינו, האסורה מן התורה (עיינו שיעור 12).
[18]            דברים אלו מעוררים בעיה: אם יש להתחשב בכך שההיתר הצטמק ונבלע בקדירה, וכמות ההיתר אותה מחשבים היא גדולה יותר מן ההיתר שיש לפנינו כעת, יש לומר כך גם בנוגע לאיסור, ולחשב את האיסור בכמות גדולה יותר ממה שיש לפנינו כעת (עיינו ט"ז, צ"ט, ה'; פרי מגדים, משבצות זהב, ד, ד"ה "אמנם"). הט"ז ישב ש"אחזוקי איסורא לא מחזקינן", וכיוון שאין לנו מידע על כך שהאיסור הצטמק, אין להניח שכמותו הייתה גדולה יותר בתחילה (עיינו עוד בדרישה צ"ט, ג).
[19]            אך הדגול מרבבה (צ"ח, ט) סבור שהרמב"ם חולק אף במקרה זה.
[20]            אולם, הרמ"א כאן לא חולק על השו"ע, ואף מדגים את הדין במקרים נוספים; והש"ך (צ"ט, לד) ישב זאת בכך שמדובר במצבים שבהם לא קיים דין חנ"נ, עיינו שם בדבריו.