דילוג לתוכן העיקרי

עבודה זרה | חכם וחסיד אומות העולם

קובץ טקסט

פתיחה

בשיעור שעבר למדנו על מעמדו של גר תושב ובחנו את השאלה האם הגדרת אדם כגר תושב קיימת גם בימינו. בשיעור השבוע נשלים את הדיון לגבי מעמד הגויים המקבלים שבע מצוות בני נוח, וזאת לאור דברי הרמב"ם בהלכה אחת בהלכות מלכים. הדיון השבוע יהיה בעיקרו מחשבתי ולא הלכתי, והוא ישלים את השיעור ההלכתי משבוע שעבר.

הרמב"ם בכתביו דן בהקשרים שונים במהות עם ישראל, ובשאלה מהו ייחודו של עם ישראל על פני שאר אומות העולם. למרבה ההפתעה, במורה הנבוכים הרמב"ם אינו עוסק כמעט בנושא זה בפני עצמו, ומטרת הספר היא לדון בשאלה מיהו האדם השלם, ולכן עיקר ההתייחסות היא אל האדם הפרטי, ללא הבחנה בין גויים ויהודים[1].

בהלכות מלכים ומלחמותיהם (ובהלכות איסורי ביאה) הרמב"ם דן בשאלת יחסי ישראל ואומות העולם, וזאת לאור הלכות גיור. בשתי הלכות בספר זה, הרמב"ם מגדיר את מעמד הגויים המקיימים את שבע מצוות בני נח ובכך מקיימים את חובתם הדתית כגויים:

"משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות. וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים, וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות. 

כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם[2]                  

                                        (פ"ח, הלכות י-יא).

הכסף משנה על אתר כותב שמקור דברי הרמב"ם אינו ידוע לו:

"ומה שכתב והוא שיקבל וכו' נראה לי שרבינו אומר כך מסברא דנפשיה ונכוחה היא"      (שם).

למרות שהמקור לדברי הרמב"ם[3] לא ברור לכסף משנה, הוא מקבל את הסברה ומבין שהיא נכונה (אחרונים עמדו על כך שמקור דברי הרמב"ם בספר משנת ר' אליעזר).

הרמב"ם בהלכה זו מבדיל בין שלוש קטגוריות שונות של גויים המקיימים שבע מצוות בני נח: גר תושב, חסיד אומות העולם וחכם אומות העולם. בשבוע שעבר ראינו את ההגדרה ההלכתית של גר תושב ובשיעור השבוע נעיין בעקבות הלכה זו במשמעויות המחשבתיות.

עיסוק נרחב בהלכות אלו מופיע בנושאי הכלים על הרמב"ם, ודברינו כאן בחלקם הגדול מבוססים על מספר מאמרים שראו אור בנושא זה[4].

חסיד או חכם

דברי הרמב"ם בהלכות אלו, ביחס לאומות העולם, נראים כעומדים בסתירה לגישתו הכללית במספר נושאים. כאשר הרמב"ם דן בענייני הנבואה הוא כותב כי הנבואה אינה תופעה ששייכת דווקא לאדם יהודי, אלא בעיקרה היא תופעה כלל אנושית[5]. הקב"ה יכול למנוע את קבלת הנבואה מאנשים, אך הנבואה כתופעה אינה מוגבלת ליהודים, אלא כל אדם שיגיע לדרגה גבוהה במושכלות יזכה לנבואה.

כך גם בעניין הישארות הנפש בעולם הבא, הרמב"ם כותב כי נפש האדם שנשארת עמו לעולם הבא היא בעצם המושכלות שהאדם רכש והשיג לעצמו. דבר זה איננו תלוי במניע של האדם להשגת דעות אלו, או בזהותו כיהודי או כגוי, אלא השאלה היא האם הוא השיג את האמת או לא[6].

לאור דברים אלו, נשאלה השאלה מדוע בהלכות מלכים הרמב"ם מבחין בין אדם שהשיג את המושכלות מתוך גזירה וצו אלוקי, ובין אדם שקיבל אותם מתוך הכרע הדעת? הרי עיקר השאלה הינה האם האדם הגיע אל האמת? בנוסף לכך ידוע לכל שהרמב"ם מבכר את דרך העיון והחקירה ולא את דרך האמונה התמימה וממילא לכאורה מי שהגיע למושכלות מתוך עיון פילוסופי הינו מובחר[7]. אם כן מדוע, לכאורה, בשתי הלכות אלו הרמב"ם משנה את שיטתו?

מחלוקת האחרונים

בפרשנים אנו מוצאים שני כיוונים עיקריים בנוגע לסתירה הנ"ל. המהר"ם אלשקר בתשובה תוקף את גישתו של חכם אחד שהוא הכיר שהסביר את דברי הרמב"ם:

"עוד כתב שם ז"ל ומה שאמר הרב הזה בחסידי אומות העולם שיש להם חלק לע"ה רמז לזה כי בתקון המדות יתישר העיון וכאשר קנה הידיעות הרי הוא כאחד משלמי ישראל אם קנה דעת כמוהו כי אין לזה יתרון מזה וכו' ע"כ"          (סימן קי"ז).

אדם זה טען שאם גוי מקיים את המצוות בעקבות הבנה שכלית, הוא יכול להגיע לרמה שווה כמו יהודי. המהר"ם אלשקר טוען שלאור דברי הרמב"ם אנו רואים בבירור שאין זה נכון- לא כל גוי שתיקן את מידותיו והשתלם שכלית יש לו חלק לעולם הבא:

"אמר הכותב כבר פירש לנו רבינו הרב בסוף פ"ח מהלכות מלכים מה הכוונה בחסידי אומות העולם בבירור שלא יוכל שום סכל ולא מתעקש להכחיש וז"ל... ואתה המעיין הסתכל בדבריו ושמור זה הענין שכתב כאן רבי' הרב ויסורו רוב הדמיונות שכתב עליו בעל הספר הזה ויתבאר לך שאין קנין הדעת לישראל כי אם בשמירת המצות ודברי הנביאים ולא מחיוב השכל לבד כי אפילו הגוי אינו נכנס בגדר חסידי אומות העולם לדעתו ז"ל אלא אם יאמין בז' מצות שנצטוו בני נח מצד מרע"ה וכמה ברורים דבריו לשלמי הדעות[8]... ולא כמו שנשתבש בעל הספר הזה וכתב כי לפי דברי רבינו הרב הגוי שקנה הידיעות הרי הוא כאחד משלמי ישראל כי אין לזה יתרון מזה ויש יתרון לחכם מן הכסיל כיתרון האור מן החשך"         (שם).

לדעת המהר"ם אם הגוי לא קיבל את המצוות כצו אלקי אלא בהכרע הדעת אין הוא זוכה לעולם הבא, ואין הוא חסיד אומות העולם אלא בדרגה נמוכה יותר. דבריו מבוססים על פשט דברי הרמב"ם כפי שראינו.

הרב קוק (באחת מאיגרותיו) מסביר את דברי הרמב"ם בדרך שונה ואף הפוכה:

"וחסיד אומות העולם, שכתב הרמב"ם שאם עשה אותם מהכרע הדעת אינו מחסידי או"ה ולא מחכמיהם, והינה הגרסה האמיתית היא 'אלא מחכמיהם'. ודעתי נוטה, שכונת הרמב"ם היא שמעלת 'יש להם חלק לעולם הבא' היא מעלה ירודה מאד, אע"פ שהיא ג"כ טובה גדולה, אבל כיוון שאפילו רשעים וע"ה שבישראל זוכין לה היא לפי ערך המעלות הרוחניות מילה ירודה, והרמב"ם סובר שהמושכלות מצליחים את האדם הרבה, עוד יותר מהצדק של הנהגה..."         (אגרות הראיה א, אגרת פט עמודים צט-ק).

הרב קוק ממשיך בהרחבה בהסבר זה, כאשר עיקר הסברו הינו כי המדרגה שהרמב"ם כותב של חסיד אומות העולם היא מדרגה נמוכה יותר מדרגת 'חכמיהם'. הרמב"ם מנגיד בין חסיד אומות העולם ובין חכמי אומות העולם, והרב קוק מסביר שדרגת חכמיהם היא יותר גבוהה מחסיד[9].

הרב קוק רומז בהסברו לדברי הרמב"ם בהלכות תשובה:

"... וכן כל הרשעים שעונותיהן מרובים דנין אותן כפי חטאיהם ויש להן חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא אף על פי שחטאו שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, ארץ זו משל כלומר ארץ החיים והוא העולם הבא, וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא"                     (פ"ג, הלכה ה).

בהלכה זו הרמב"ם משווה בין רשעי ישראל שזוכים לעולם הבא מכורח היותם ישראל, ובין ה'עולם הבא' בו זוכים חסידי אומות העולם. מהלכה זו נראה שמדובר בדרגה נמוכה, שהרי הם מושווים לרשעי ישראל. ברור שדרגת עולם הבא של חכם מישראל גבוהה מרשעי וחוטאי ישראל, וכך דרגתם של חכמי אומות העולם גבוהה מדרגת החסיד[10].

מי הוא חסיד?

בעקבות דברי הרב קוק יש לבחון את גישת הרמב"ם למונח חסיד[11]. הרמב"ם מזכיר את המונח חסיד במשנה תורה כתיאור חיובי לאנשים שנוהגים בהנהגות טובות (בניגוד לחסיד שוטה- ראה הלכות ערכין וחרמין ח,יג).

בהלכות דעות הרמב"ם מגדיר מי הוא החסיד והרמב"ם משווה בין חסיד לחכם:

"ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד, כיצד? מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה, ועל דרך זו שאר כל הדעות, וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזהו לפנים משורת הדין, ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו"     (פ"א הלכה ה).

לדעת הרמב"ם, מעלת החכם גבוהה ממעלת החסיד, ואנו מצווים ללכת בדרך החכם ולא בדרך החסיד. האם ניתן להוכיח מהלכה זו לענייננו? החכמה המתוארת בהלכה זו היא חכמה בענייני המידות ולא בעניין הדעות, אך יתכן וקיים קשר ביניהם- החכמה בהנהגת המידות נובעת מגדולת האדם בהשכלה כללית ולכן הוא בוחר בדרך החכמה.

עד כה ראינו שתי שיטות נגדיות באחרונים בהסבר דברים הרמב"ם. לדעת מהר"ם אלשקר דרגת חכם אומות העולם נמוכה ואין לה חלק לעולם הבא. לעומת זאת לפי שיטת הרב קוק דרגת חכם אומות העולם גבוהה מחסיד אומות העולם[12].

"כי מלאה הארץ דעה את ה'"

הרב קוק הציע שדרגת חכמי אומות העולם גבוהה מחסידי אומות העולם, אך לא ברור האם יש לחכם זה חלק לעולם הבא. יתכן ואכן גוי זה השכיל והגיע לדעות ולהנהגות נכונות, אך עדיין הוא לא יזכה לחיי העולם הבא. לפי כיוון זה למרות הראיות להסברו של הרב קוק יהיה צורך לחלק בין יחסינו לאדם זה כחכם ובין השאלה האם הוא 'יגיע' לחיי עולם הבא. אך מדוע שנחלק בין הקביעה העקרונית שחכם גדול מחסיד ובין השאלה מי מהם מגיע לעולם הבא מאידך?

ההגעה לעולם הבא, לפי משנת הרמב"ם, היא לפי הדעות שהאדם רכש בעולם הזה. אך, כפי שמתואר במספר מקומות, וודאי שהדעה הנכונה, שהיא המטרה הסופית, היא הכרת ה'. כפי שהרמב"ם כותב המטרה היא אהבת ויראת ה', והכרתו ב'רמה גבוהה' (לדוגמה- מו"נ ח"ג, נא-נד). לכן אם אדם מתנהג בדרך הנכונה, אך אינו מכיר כלל בקב"ה אין בכך מעלה שנשמרת לו לעוה"ב. למרות התנהגותו ודרכיו אין הוא הגיע לאמת- הכרת ה'.

אדם שהוא מחכמי אומות העולם, יתכן והוא יכול לקבל את הגדרת המאירי של ה'אומות הגדורות בדרכיהם'[13], אך אין הוא מגיע לעולם הבא למרות גדולתו. לפי הסבר זה יש לחלק בין הדרך הנכונה שעל האדם ללכת בה וללמוד דרכה (דרך העיון והחקירה), ובין תנאי הכרחי להגעה לעולם הבא- הכרה בצו אלקי חיצוני וזה מעיד שהוא מכיר בריבונו של עולם. באופן עקרוני יש לשאוף למדרגת החכם ולא החסיד, אך הדיון בהלכה זו הוא מקומי ומסביר תנאי הכרחי שהוא קודם. לפי הסבר זה, הגוי שהשכיל מדעתו ללא קבלת צו ה' אינו מגיע לעולם הבא, למרות שהוא מחכמי אומות העולם. יתכן וזו משוואת ביניים שנכונה גם לפי הרב קוק וגם לפי המהר"ם אלשקר.

דבר זה נכון גם לגבי ישראל, וניתן להביא ראיה לכך מדברי הרמב"ם. לאחר הצגת י"ג עיקרי האמונה בהקדמה לפרק חלק, הרמב"ם מוסיף:

"וכאשר יודה האדם באלה היסודות כולם, ויאמין בהם אמונה שלמה- הריהו נכנס בכלל ישראל... ואפילו עשה מה שעשה מן העברות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע- הרי הוא יענש כפי מריו, ויש לו חלק (לעולם הבא), והוא מפושעי ישראל...".

הרמב"ם אומר ש-י"ג עיקרי האמונה מגדירים את האדם כיהודי, וגם אם הוא חוטא הרי הוא יהודי שחטא וייענש על חטאו. לעומת זאת, מי שאינו מאמין ב-י"ג עיקרים - מוגדר כמין ומומר. י"ג עיקרים אלו שהאדם מאמין בהם, הם אמירה שהאדם מכיר בקב"ה ומאמין בו. כדי שאדם מישראל יכנס לקטגוריה של ישראל ויהיה זכאי לעוה"ב הוא צריך לקבל על עצמו את י"ג העיקרים. כך בהקבלה באומות העולם יש צורך שיקבלו ז' מצוות מתוך הכרת צו ה', ואם אינו מכיר בה', קיום ז' מצוות אינו 'שווה כלום'. לכן קבלת המצוות צריכה להיות מתוך צו ה' ולא מתוך הכרע השכל, שהרי אחרת גוי זה לא הכיר כלל בה'. אין מטרה בכך שהאדם יהיה מדען הכי גדול בעולם, אם הוא לא משכיל לראות ולהבין שהקב"ה עומד מאחורי הכול.

יתכן ואנו מוצאים את תנאי הכרחי זה במהלך דברי הרשב"א בתשובה:

"כבר זכרו החכמים ז"ל שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא- ובמה? כי אם בידיעת אמתות בבורא הכל"   (שו"ת הרשב"א ח"א סימן תיח).

יש אפשרות שחסידי אומות העולם יזכו לחלק לעולם הבא. דבר זה יכול להיות רק אם יכירו תחילה בקב"ה. אם הם פספסו את נקודה זו, הם אינם יכולים לזכות לעולם הבא.

לכאורה גוי זה גם לא יהיה מוגדר כגר תושב, כפי שהרמב"ם כתב במפורש בהלכה זו. גר תושב זה אדם שבית דין קיבלו אותו וחלק מהתהליך זה ההכרה בקב"ה ובציוויו. לאור העקרונות שראינו בפרק הקודם יתכן וגויים יוגדרו דה-פקטו כגר תושב למרות שלא נתקבלו בבית דין והואיל והם שומרים שבע מצוות בני נוח. אנו נתייחס בכבוד לגויים אלו, אך יתכן והם לא יזכו לעולם הבא כמו חסידי אומות העולם.

עיקרן של קיום המצווות נועד להכוונת האדם להשגת בוראו, וזאת בעזרת העיסוק בחוקי ה'. בתוספת לכך, לשיטת הרמב"ם ייעוד האדם היא השגת הבורא, וההבדל בין ישראל לאומות הוא מספר המצוות שנועדו להכוונת האדם. גוי המקיים את המצוות מתוך הכרע הדעת בלבד הרי השיג אמיתות נכונות, אך פספס את המטרה החשובה של הכרת בורא העולם. אמנם הבשורת היוצאת מסיני מכוונת לכל באי עולם, אך יש חובה כי האומות כולן יאמינו במעמד זה ובחובותיו לאנושות.

 

[1]   במספר מקומות במורה הנבוכים ניתן לראות את שיטת הרמב"ם בנושא ייחודו של עם ישראל, ועל פי דברי הרמב"ם שם ייחוד זה טמון בשמירת תורה ומצוות: א. מורה נבוכים ח"ב, כט: "...וגם זה לדעתי הערה על נצחיות התורה אשר מחמתה יש לנו שם מיוחד". ב. מורה הנבוכים ח"ב, ל: "וזה מבואר ג"כ, ומהמאמרים ג"כ הנפלאים אשר פשוטיהם בתכלית הרחוק, וכשיובנו פרקי זה המאמר הבנה טובה תפלא מחכמת זה המשל והסכימו למציאות, והוא אמרם, משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עו"א שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן...", והשווה ח"א פרק ב. ואכמ"ל.

[2]   יש לציין שבעבר נבעה טעות בהבנת דברי הרמב"ם בעקבות טעות בגרסה. הגרסה שעמדה לפני רבים מהפרשנים היא- 'אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם'. בגרסה הנכונה מופיע במקום המילה 'ולא' המילה 'אלא'. כבר במאה השנים האחרונות היו מודעים לטעות זו, ראה לדוגמא בדברי הרב קוק שיובאו בהמשך המאמר.

[3]   הרמב"ם חוזר על עיקרון זה בתשובה לשאלה האם מותר למול גויים, שם הוא קובע כי ניתן למולם: "...ובלבד שיעשנה, כשהוא מודה בנבואת משה רבינו, המצווה זאת מפי א-להים יתעלה, ומאמין בזה, ולא שיעשנה (לסיבה) אחרת או על פי דעה שראה לעצמו... וכמו שבארנו אנו בסוף חבורנו הגדול" (סימן קמח).

[4]   ראה בעניין זה: מיכאל צבי נהוראי- 'יש לו חלק לעולם הבא- חסידי אומות העולם', דעת 50; דוד הנשקה- 'לשאלת אחדות הגותו של הרמב"ם', דעת 37; יעקב לוינגר בספרו 'הרמב"ם כפילוסוף ופוסק'- פרק ראשון.

[5]   הרמב"ם אינו סובר כגישת הפילוסופים בימי הביניים, ולא כל פילוסוף מקבל את אוטומטית נבואה (כפי שמשתמע בתחילת ספר הכוזרי), ראה באריכות במורה הנבוכים ח"ב מפרק לב. אך עקרונית הדרך להגיע אל הנבואה זהה ליהודי וגוי, וראה בעניין זה בהרחבה בספרו של י. לוינגר 'הרמב"ם כפילוסוף ופוסק'.

[6]   ראה לדוגמה הלכות יסודי התורה ד, ח-ט; הלכות תשובה ח, א-ג; פירוש המשנה לרמב"ם הקדמה לפרק חלק ועוד.

[7]   ראה לדוגמה: מו"נ ח"א,נ; ח"ג,נא; סהמ"צ מ"ע א ובדברי ר"י קאפח בהוצאתו לספר המצוות.

[8]   בקטע זה מביא המהר"ם ראיה להסברו ברמב"ם גם מאגרת שהרמב"ם כתב שהוא מכנה באגרת סודותיו. הכוונה לאגרת אל ר' חסדאי הלוי, ולמרות שהרמב"ם כותב שם במפורש כמהר"ם הוכחה זו אינה נכונה. כבר הוכח בשנים האחרונות כי האגרת לר' חסדאי הלוי הינה אגרת מזויפת והרמב"ם לא כתב אותה, וממילא לא ניתן להביא ממנה ראיה. ראה בעניין זה בדברי הרב שילת באגרות הרמב"ם (ח"ב) - האגרות המסופקות והמזויפות, יעקב לוינגר 'הרמב"ם כפילוסוף ופוסק' בפרק שעוסק באיגרת זו.

[9]   ניתן לראות את חשיבות וגדולת חכמי אומות העולם על ידי העובדה שנתקנה ברכה מיוחדת על ראיית חכמי אומות העולם- ראה הלכות ברכות פ"י,יא. נקודה מעניינת עולה בדברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק א; הרמב"ם מתאר את תחילת העבודה זרה בעולם, ולאחר מכן את עליית אברהם אבינו. בתיאור הרמב"ם שם אנו מוצאים שאברהם הכיר את ה' מתוך הכרע הדעת ומתוך לימוד, וזאת ללא צו חיצוני- "ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה". הצו החיצוני (לפי התיאור שם) הגיע רק למשה לאחר שיצאו ממצרים, אך לפני כן לא היה בו צורך. יתכן וניתן להביא מכאן ראיה נוספת לדברי הרב קוק שהדרך העדיפה לצעוד בה גם לאדם שנכנס אל היהדות היא דרך החכמה והעיון העצמי.

[10] יתכן ובהקשר זה יש להביא ראיה נוספת לגישת הרב קוק מדברי הרמב"ם בסיום הלכות שמיטה ויובל. הרמב"ם כותב שכל איש מבאי עולם (- לא רק יהודים) אשר נדבה רוחו והבינו מדעו. הרמב"ם מדבר על אדם שהשכיל והכיר את ה', והוא יכול להיבדל ולהיות כשבט לוי, ומשמע מדבריו שמדובר גם על גוי.

[11] דיון מקיף בעניין זה ראה בספרו של ר"י. טברסקי 'מבוא למשנה תורה לרמב"ם' עמודים 342-348.

[12] יש לציין שהלכה זו עוררה עניין גם בקרב היהודים שנטו מדרך היהדות המסורתית. שפינוזה (מאמר תיאולוגי מדיני, סוף פ"ה) הבין את הלכה זו כשיטת מהר"ם אלשקר שגוי יכול לקיים את המצוות רק אם הוא רואה בהם ציווי אלוקי. כך גם הבין משה מנדלסון ובעקבות כך הוא תמה על הלכה זו- "ולי הדברים קשים מצור חלמיש. וכי כל שוכני ארץ ממזרח שמש עד מבואו זולתינו ירדו לבאר שחת והיו דראון לכל בשר?...ומה יעשו אומות אשר לא זרח עליהם אור התורה כלל?...וכי בטרוניה בא הקב"ה ח"ו על בריותיו להאבידם ולמחות את שמם, על לא חמס עשו? הלזה יקרא סברא נכוחה? (משה מנדלסון במכתב לר' יעקב עמדין).

[13] עסקנו בדברי המאירי בהרחבה בשיעורים הקודמים, ראה- ?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)