חלוקת ארץ ישראל (קיז.)

  • הרב עזרא ביק
שיעור 6 / מסכת ב"ב פרק יש נוחלין
חלוקת ארץ ישראל (קיז.)
מאת הרב עזרא ביק
 
1. ליוצאי מצרים או לבאי הארץ
הגמרא (קיז.) דנה בירושת הארץ בזמן יהושע ומביאה מחלוקת בין התנאים אם הארץ נתחלקה ליוצאי מצרים, לבאי הארץ או לשניהם. על פניו, דיון זה אינו ברור. הלוא מקרא מלא דיבר הכתוב "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות" (במדבר כו נג), ופסוק זה נאמר לבאי הארץ. כיצד, אם כן, יש להבין את השיטה שהארץ נתחלקה ליוצאי מצרים? וכי הפסוק "לשמות מטות אבותם ינחלו" אומר בצורה כה חד משמעית שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים, עד שכדאי להוציא את הכתוב מפשוטו?
גם קשה לקבל את הדעה שהארץ נתחלקה לבאי הארץ, משום שדעה זו סוברת שלאחר חישוב חלקי הירושה על פי מספר באי הארץ, חלקים אלו הורשו כאילו ליוצאי מצרים, ושוב התחלקו מחדש על פי כללי הירושה. לדוגמא, אם היו שני אחים, ראובן ושמעון שהיו ראויים לירושה בשעת יציאת מצרים, לראובן נולד בן אחד ולשמעון שלשה בנים, כך שהיו להם ביחד ארבעה בנים ראויים לירושה בשעת הביאה לארץ, מגיע להם בסך הכל ארבעה חלקים. אך חלקים אלו חוזרים לראובן ושמעון, וכל אחד יקבל שני חלקים. נמצא שבנו של ראובן יקבל שני חלקים, כאשר כל אחד מבני שמעון יקבל 2/3 חלק. קשה להבין את ההיגיון בכך, מה עוד שזה יוצר חוסר שוויון בחלוקת הארץ. גם הפתרון של רבי שמעון בן אלעזר, שלאלו ואלו נתחלקה הארץ, גורמת לחוסר שוויוניות.   
על מנת להבין סוגיה זו, צריך קודם כל לשים לב שפרשת בנות צלפחד מוכיחה שיוצאי מצרים מעורבים במידה זו או אחרת בחלוקת הארץ. הרי אם חלוקת הארץ אינה אלא לבאי הארץ, איזה טענה הייתה לבנות צלפחד? הרי לא באו בנות צלפחד בטענה שמגיעה נחלה לנשים כמו בגברים - הן באו רק משום שאביהן מת ובנים לא היו לו על מנת לזכות בירושתו. אילו ארץ ישראל נתחלקה רק לבאי הארץ, לא הייתה לצלפחד שום זכות בארץ ישראל שבנותיו יכלו לתבוע. לכן נראה, שהפתרונות השונים המוצעים בסוגיה זו נובעים מהמתח שבין פרשת בנות צלפחד לפסוק "לאלה תחלק הארץ". אמנם, גם אם אנו מבינים את המצוקה שהולידה את הדעות הנ"ל, עדיין לא הצלחנו לעמוד על ההיגיון שמאחוריהן.
2. ארץ ישראל מוחזקת
זכות יוצאי מצרים בארץ ישראל מופיעה גם בהקשר נוסף. לפי חז"ל, בנות צלפחד ירשו גם את חלק הבכורה של אביהן. כך שנינו:
בנות צלפחד נטלו ג' חלקים בנחלה חלק אביהן שהיה עם יוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, ושהיה בכור נוטל שני חלקים                                                                                           (קטז:).
נטילת חלק בכורה מעלה בעייה נוספת, שהרי הבכור נוטל פי שניים רק מנכסים שהאבא היה מוחזק בהם בשעת הפטירה. לכאורה חפר לא היה מוחזק בחלקו בארץ ישראל, ואם כן, אין לצלפחד שום זכות בחלק הבכורה - כיצד ירשו בנותיו את חלק בכורתו? חז"ל משיבים על כך:
אלמא ארץ ישראל מוחזקת היא                     (קיט.).
ועיין שם (קיט:) שסביב נקודה זו סבבה ספקו של משה רבנו:
ואי סלקא דעתך ארץ ישראל מוחזקת, מאי קא מסתפקא ליה? היא גופה קא מסתפקא ליה, דכתיב 'ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'' - ירושה היא לכם מאבותיכם; או דלמא שמורישין ואינן יורשין. ופשטו ליה תרוייהו ירושה לכם מאבותיכם ומורישין ואינן יורשין.
סוגיה זו מסיקה שארץ ישראל היתה מוחזקת בידי בני ישראל שיצאו ממצרים, ומציינת מקור מתחילת ספר שמות. ועיין בעבודה זרה (נג.) שהגמרא שואלת על הפסוק "ואשריהם תשרפון באש":
מכדי ירושה היא להם מאבותיהם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
לכאורה אפשר היה לפרש, שארץ ישראל היא ירושה לבאי הארץ מאבותיהם שיצאו ממצרים, ולכן שואלת הגמרא כיצד נאסרו האשרות שגדלו בארבעים שנה מאז יציאת מצרים על ידי הכנענים. אבל עיין ברש"י שם שפירש:
ומכדי הארץ וכל המחובר לה ירושה לישראל היא מאבותיהם שהרי לאברהם נאמר כי לך אתננה וגוים שבאו אחרי כן לא יכלו לאסרן בהשתחואה.
לפי רש"י, ארץ ישראל כבר היתה מוחזקת בידי אברהם. וכך מפורש בירושלמי (חלה ב א):
עד שלא נכנסו לה למפריעה ירשו דא"ר הונא בשם רבי שמואל בר נחמן לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא 'לזרעך נתתי' - כבר נתתי.
דברי רש"י מיוסדים על הסוגיה בפרק המוכר פירות, הדנה במחלוקת רבי אליעזר וחכמים אם אפשר לקנות על ידי הליכה: "הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו, דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק" (ק.). הגמרא שם מסבירה את צדדי המחלוקת:
מאי טעמא דר' אליעזר דכתיב 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה' ורבנן התם משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי, כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו.
בפשטות נראה שהפסוק שהביא רש"י בעבודה זרה "כי לך אתננה" עוסקת בזכות קניינית על ארץ ישראל רק לפי רבי אליעזר - אבל לשיטת חכמים, אברהם לא קנה את ארץ ישראל על ידי הילוכו. אם כן, מדוע רש"י פירש את הגמרא לפי שיטת יחיד, ולא לפי דעת חכמים הסוברים שהחזקה בארץ ישראל התחילה בשעת יציאת המצרים, על פי הפסוק "ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' "?
תשובה על כך מצאנו בחידושי הריטב"א:
אבל אברהם ע"ה לא קנאה בהילוך אלא בדיבור, דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ועוד דהא כתיב 'ויט שם אהלה' והחזיק בה בישיבה, וקיי"ל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם.
הרי לנו, שלפי פירוש זה בריטב"א, רבי אליעזר וחכמים תמימי דעים שהיה לאברהם בעלות על ארץ ישראל, ונחלקו רק אם אברהם עשה את הקניין על ידי הליכה, או באופן אחר. על כל פנים, לפי פירוש זה, דברי רש"י בעבודה זרה, נאמרו לדברי הכל.
ראוי לציין שהריטב"א מסתפק אם אברהם היה צריך לעשות מעשה קניין על מנת לזכות בארץ ישראל, או שדי בהבטחת ה'. כדי לנמק את הקניין שעל ידי דיבור, כותב הריטב"א "דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט". דין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, עוסק באדם שנודר מנכסיו לקדש, ולא הביאו הריטב"א כאן אלא בתורת מליצה - לא כראיה, אלא כאמירה המבטאת את הכח בהבטחת הקב"ה. ברור שאם לא נקבל את שיטת רש"י, ונבין שהחזקה בארץ ישראל התחילה בזמן יציאת מצרים, כפי המשתמע מסוגיתנו –הרי שחזקה זו נוצרה על ידי הבטחה ולא מעשה קניין. ועיין במאירי שכתב:
ארץ ישראל מוחזקת היא שכל מה שזכה בה מצד רוח הקדש ויעודיו של נביא הרי הוא כמי שהוחזקו בו.
בהקשר זה, יש לציין גם את דברי הרמ"ה המסביר שבכור אינו נוטל פי שניים בראוי משום האפשרות שנכסים אלו לעולם לא יגיע לכלל ירושה. מה שאין כן לגבי ארץ ישראל:
אבל הכא בארץ ישראל, כיון דיהבה קב"ה לזרע אברהם יצחק ויעקב, תו לא הדר ביה, 'לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה'.
כלומר, עצם הבטחת ה' יוצרת ודאות, ולכן שייך פי שניים גם אם אין לאבי הבכור בעלות משפטית בארץ ישראל.
 3. בעלות פרטית ובעלות לאומית
עיין ביבמות (פב:), שם למדנו:
דתניא בסדר עולם 'אשר ירשו אבותיך וירשתה' ירושה ראשונה ושניה יש להן ושלישית אין להן.
לפי רש"י, ירושה ראשונה היא כיבוש ארץ ישראל בידי יהושע, כאשר ירושה שנייה היתה בזמן שיבת ציון בימי עזרא. "ירושה ראשונה - בימי יהושע הויא ירושה וכן שניה דבימי עזרא דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ". לפי פירושו, ירושה שלישית אין להם, משום שקדושת עזרא קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. ועיין ברמב"ם (הלכות בית הבחירה ו טז) שהסביר למה קדושת יהושע לא קדשה את ארץ ישראל לעתיד לבוא, כאשר קדושת עזרא קדשה לעתיד לבוא:
אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.
אבל תוספות הביאו את פירוש אחר לסוגיה:
פירש ר"ח ראשונה ירושת אברהם יצחק ויעקב שניה ירושת יהושע ומשם ואילך קדשה לעולם.
לפי פירוש הר"ח, לכאורה אין הסוגיה עוסקת בהבדל שבין ירושה הראשונה לירושה השנייה שהראשונה קדשה לשעתה והשנייה לעתיד לבוא. אלא שקדושת ארץ ישראל מבוססת על צירוף שבין ירושת האבות לירושת בני ישראל בזמן יהושע. ירושת האבות הייתה קניין של יחידים, וכדי לקבל קדושת ארץ ישראל יש צורך לקניין לאומי, כפי שראינו מכך שכיבוש יחיד אינו כיבוש (עיין גיטין מז.). לכן, על מנת לקדש את ארץ ישראל יש צורך לצרף את קניין האבות המושרשת בהבטחת ה', עם הקניין הכללי של עם ישראל בזמן יהושע. על כל פנים, גם מפירוש הר"ח, המגדיר זכות האבות בארץ ישראל כירושה ראשונה, נראה שהייתה לאבות בעלות ממונית על ארץ ישראל.
אמנם, לכאורה יש מקום להקשות על הסובר שארץ ישראל נתחלקה לבאי הארץ. אם ארץ ישראל מוחזקת היא מאבותינו, משעת יציאת מצרים, אם לא מתקופת האבות - מה פשר השיטה שרק לבאי הארץ נתחלקה? אמנם, התשובה לכך פשוטה היא. וכבר כתב הצל"ח (חולין קלא:):
ואף אי אמרינן דארץ ישראל מוחזקת היא מאבותינו, היינו לכלל ישראל אבל לא לשבטים.
כלומר, דין ארץ ישראל מוחזקת, מכוונת כלפי הבעלות הקולקטיבית של כנסת ישראל כעם. הלא לדעת הצל"ח (שם), גם לשבט לוי חלק בארץ ישראל מדין ארץ ישראל מוחזקת, אף על פי שבחלוקה בפועל אין לשבט לוי חלק בארץ ישראל. הדיון בסוגייתנו, אם לבאי הארץ נתחלקה או ליוצאי מצרים, אינו אלא לגבי החלוקה לנחלות לכל פרט ופרט. 
והנה, נחלקו הראשונים אם נהג היובל בזמן בית שני. לפי רוב הראשונים, יובל לא נהג משום הדרישה של "כל יושביה עליה". הלא כבר מסוף תקופת בית ראשון יובל לא נהג משגלו מקצת השבטים, כפי שלמדנו בברייתא: "משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות, שנאמר: 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה' - בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן" (ערכין דף לב:). אבל עיין בתוספות בגיטין (לו. ד"ה בזמן), שהביאו את שיטת רבנו תם שיובל נהג בתקופת בית שני:
ואומר רבנו תם דבבית שני נהג יובל ... דאמרינן דירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהן נמצאו דהיו שם מי"ב שבטים ואף על גב שלא עלו כולם חשיב כל יושביה.
לדעתו, מספיק נציגים מכל השבטים בשביל לנהוג יובל, וכך אמנם היה בתקופת בית שני. הרמב"ן, לעומת זאת, דחה את שיטת רבנו תם על סמך המשך הברייתא:
יכול היו עליה והן מעורבין, שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין, יהא יובל נוהג תלמוד לומר לכל יושביה, בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין.
כלומר, אפילו אם כל השבטים נמצאים בארץ ישראל, כל עוד שכל שבט אינו יושב בנחלתו, לא קרינא ביה "כל יושביה עליה" ואין היובל נוהג. אף על פי שבתקופת בית שני היו נציגים מכל השבטים, הרי היו מעורבים זה בזה. אך אם נכונים הדברים, כיצד טען רבנו תם שהיה היובל נוהג?
 
מו"ר הרב יוסף סולובייצ'יק זצ"ל הסביר את שיטת רבנו תם בדרך הבאה: יהושע קידש את הארץ על ידי כיבוש הארץ וחילוקה לשבטים. למאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לשעתה, אך לא לעתיד לבוא, נבוכדנצר ביטל קדושה זו כאשר הוא כבש את ארץ ישראל. מו"ר זצ"ל טען, שנבוכדנצר לא ביטל רק את כיבוש יהושע, אלא גם את חלוקת ארץ ישראל. ראייה לכך, הביא מסוף ספר יחזקאל (פרק מח), שיחזקאל מתאר חלוקה חדשה של ארץ ישראל שתתקיים לעתיד לבוא. נמצא, שבזמן בית שני, חזרה ארץ ישראל למצבה טרם חלוקת יהושע, כאשר בני ישראל היו במדבר, וארץ ישראל היתה מוחזקת לכלל ישראל כולו. ממילא, כל מקום שכל אחד ישב, בלי קשר ליחוסו, הוא מקומו. ואין זה נחשב למעורבים זה בזה, שהרי כל אחד נמצא במקומו כתיקונו.
 
4. והוצאתי ולקחתי והבאתי ונתתי
בסוף, נחזור לשאלה בה פתחנו: מה ההיגיון העומד מאחורי השיטות השונות בסוגיתנו? הלוא כל השיטות יוצרות חלוקה לא שוויונית מנקודת מבטו של יורשי הארץ. והנראה בזה, על פי מה שכתב הרמ"ה:
תדע נמי דהא בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ובין למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ, עיקר זכותא ליוצאי מצרים הואי, למאן דאמר ליוצאי מצרים כדאית להו, למאן דאמר לבאי הארץ נמי כיון דבעי אהדורי ליוצאי מצרים והדר ירתי מיניהו, עיקר זכותא ליוצאי מצרים היא.
בדברים אלו, מסר לנו הרמ"ה את המפתח להבין את סוגייתנו. הלוא ברובד הבסיסי בני ישראל היו אמורים לצאת ממצרים, לקבל את התורה ולהיכנס לארץ ישראל. החטא גרם והתוכנית נגנזה, ובמקום יוצאי מצרים, בניהם "אשר אמרתם לבז יהיה" (במדבר יד לא) ירשו את ארץ ישראל. סוגייתנו מלמדת אותנו, שאמנם התוכנית הראשונית לא התקיימה במישור המעשי, אבל במישור הרעיוני היא קמה וגם ניצבה. בפועל, הבנים נכנסו לארץ ישראל וזכו בה, אבל הם זכו בה, לא מצד עצמם, אלא משום שהם עמדו במקום אביהם. כל השיטות ביחס לחלוקת הארץ הם דרכים שונות לפתור בעיה אחת, והיא ליצור גשר בין הדור שיצא ממצרים לבין בניהם שזכו להיכנס לארץ ישראל. דרך הגשר הזה מתקיים הרצף בין יציאת מצרים מתן תורה וירושת הארץ, ומתקיים הכתוב:
והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים ... והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'  (שמות ו ו-ח).
מקורות לשיעור הבא:
אנחנו מדלגים כעת, מעל ההמשך הסוגיא של חלוקת הארץ, לסוגיות ירושת בכור (דף קכ"ג:)
השיעור הבא יעסוק בדין ראוי ומוחזק.
אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק
גמ' קכ"ג: "תנו רבנן הבכור נוטל... (קכ"ד(  ומני רבנן היא"
תוס' קכ"ו: ד"ה והלכתא
רבינו יונה דף קכד. ד"ה אמר רב פפא
רמב"ם הל' נחלות פ"ג ה"א-ד  וראב"ד שם
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ג
*******************************************************
 
בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*