חלוקת נכסים על פי גורל

דף יוםיומי

בבא בתרא דף קו – חלוקת נכסים על פי גורל

"תניא, ר' יוסי אומר: האחין שחלקו – כיון שעלה גורל לאחד מהן, קנו כולם.
מאי טעמא? אמר ר' אלעזר: כתחלת ארץ ישראל – מה תחלה בגורל, אף כאן בגורל.
אי מה להלן בקלפי ואורים ותומים, אף כאן בקלפי ואורים ותומים?!
אמר רב אשי: בההוא הנאה דקא צייתי להדדי, גמרי ומקנו להדדי" (קו ע"ב).

נחלקו הראשונים כיצד לפסוק להלכה את קביעתו של רבי יוסי. הרמב"ם (הלכות שכנים פ"ב הי"א) פסק את הדברים כפשוטם:

"האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל, כיון שעלה גורל לאחד מהן, קנו כולן; בהנייה שנעשית להם ששמעו זה מזה לדבר שהסכימו עליו, גמר כל אחד מהן ומקנה לחבירו".

הראב"ד השיג על הרמב"ם וכתב "לא נתחוורו דבריו", אך לא הסביר במה הוא חלוק עליו. והציע הלחם משנה על אתר שהראב"ד סבור כדעת הרא"ש בתשובותיו (כלל צח סימן ב), כי אף לאחר הטלת גורל, אין החלקים נקנים למי שעלו להם בגורלם אלא לאחר שיחזיקו בהם.

ונראה שיסוד המחלוקת בהבנת תפקידו של הגורל: האם הפלת הגורל היא היא מעשה ההקנאה, כדעת הרמב"ם, או שמא הגורל רק מברר את החלקים, אך אינו מקנה אותם, והקניין הוא במעשה חזקה, כדעת הרא"ש.

הלחם משנה התקשה בהבנת דברי הרא"ש, שהרי מעשה חזקה מועיל אף בלא גורל. אך נראה שהתשובה ברורה: לאחר הפלת הגורל יכול הזוכה להחזיק בחלקו, אף אם חברו מוחה כנגדו וחוזר בו מן הגורל. רוצה לומר: הגורל אמנם אינו מקנה את החלקים, אך הוא מברר אותם.

שני המרכיבים הללו, אפשר שהם רמוזים כבר בסוגייתנו, בשאלתה של הגמרא על דברי רבי אלעזר. רבי אלעזר טען כי רבי יוסי למד את דינו מן הביאה לארץ: כשם שאז נחלקה הארץ בגורל, אף כעת היא נחלקת בגורל. והקשתה הגמרא: והלוא בביאה לארץ היו קלפי ואורים ותומים!

מה היה תפקידם של הקלפי ושל האורים ותומים? הרשב"ם מסביר, על פי הגמרא להלן קכב ע"א, כי הפלת הגורל כך הייתה:

"אלעזר מלובש אורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחין לפניו, והיה מכוין ברוח הקדש ואומר: זבולן עולה – תחום עכו עולה עמו; טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולן, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו. וחוזר ומכוין ברוח הקדש ואומר: נפתלי עולה ותחום גינוסר עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום גינוסר. וכן כל שבט ושבט".

אם כן, ניתן להבין שקושיית הגמרא מחסרונה של קלפי היא שמעשה הגורל של האחים אינו מועיל להקנאה, שהרי אינו דומה למעשה הגורל שהיה בשעת הביאה לארץ. ואילו חסרונם של אורים ותומים – דהיינו של נבואה – הוא קושיה על הניסיון לברר את החלקים על פי גורל רגיל.

לפי זה, מחלוקת הרא"ש והרמב"ם עשויה להיות תלויה בהבנת תשובתו של רב אשי: "בההוא הנאה דקא צייתי להדדי, גמרי ומקנו להדדי". אין ברור אם רב אשי בא לחלוק על רבי אלעזר או לקיים את דבריו, והדבר תלוי במחלוקת הגרסות אם גרסינן "אמר רב אשי" או "אלא אמר רב אשי" (עיין ברשב"ם ובריטב"א על אתר).

ונראה שפסק הרמב"ם מתיישב טוב יותר עם הגִרסה "אלא אמר רב אשי", דהיינו שרב אשי חולק על רבי אלעזר. הרמב"ם אינו מזכיר כלל את ההשוואה לחלוקת הארץ, אלא רק את הקניין "בהנייה שנעשית להם". לפי זה, רב אשי מציע ערוץ אחר לגמרי לקניין הנכסים – "ההוא הנאה".

אם אין גורסים "אלא", רב אשי בא כנראה להסביר את דברי רבי אלעזר ולקיימם. ונראה שזו גרסת הרא"ש, ולדעתו אין הקניין חל על החלקים, כי אם על הגורל, רוצה לומר: אמנם הגורל אינו מחוזק באורים ותומים, אך מכל מקום, השותפים מסכימים לתת תוקף לבררתו, ותוקף זה נקנה לו מכוח החלטתם לציית זה לזה. לפיכך אין הגורל מועיל אלא לברר את החלקים, אך לא להקנותם. [יש לציין כי הסכמה בלבד, בלא גורל, לא תועיל להחליט את החלקים, ועדיין יכולים הצדדים לחזור בהם, ראה לעיל ג ע"א – "וכי רצו מאי הוי? נהדרו בהו!".]

[עוד על הצורך בבירור כפול של חלוקת הנחלות – גורל ואורים ותומים – בעיונו של הרב אודי שוורץ בדף היומיומי לדף קכב.]

הרב ברוך וינטרוב