חלוקת רכוש בגירושין

  • הרב חיים נבון
שיעור 21 / חלוקת רכוש בגירושין
 
א. יחסי ממון במשפחה על פי התורה
התורה וחז"ל קבעו מערכת מסוימת של יחסי ממון בין הבעל ואשתו. נעיין בסיכומו של הרמב"ם למערכת זו:
"כשנושא אדם אישה, בין בתולה בין בעולה, בין גדולה בין קטנה, אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת, יתחייב לה בעשרה דברים, ויזכה בארבעה דברים.                
והעשרה, שלושה מהן מן התורה, ואלו הן: שארה, כסותה ועונתה; שארה - אלו מזונותיה, כסותה - כמשמעה, עונתה - לבא עליה כדרך כל הארץ. והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי בית דין הם. האחד מהם - עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה, ואלו הן: לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, לקוברה אם מתה, ולהיות ניזונית מן נכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שתתארסנה, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יותר על חלקם שבירושה עם אחיהם.    
והארבעה שזוכֶה בהן, כולם מדברי סופרים, ואלו הן: להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה"       (רמב"ם, הלכות אישות י"ב, א-ג).
מערכת יחסי הממון שקבעו חז"ל, הניחה מצב שבו הבעל הוא המפרנס והוא האחראי על התחום הכלכלי, וממילא הוא מקבל גם את הכנסתה של האישה ("מעשה ידיה", "פירות נכסיה"), והוא מקציב לה ממון לספק את צרכיה, וכן נותן לה כתובה אם גירשה. כמובן, מבנה המשפחה השתנה מאוד בתקופה המודרנית: בימינו האישה משתתפת בפרנסת הבית, לעתים אפילו יותר מן הגבר.
יש להניח כי גם בעבר, במשפחה נורמלית ותקינה, ההלכות הפורמליות לא באו לידי ביטוי יום-יומי. אמנם, מציאות שבה יש שתי נשים בבית אחד יכולה להשפיע בכיוון זה, של הזדקקות לזכויות ממוניות פורמליות. האישה הפחות אהובה עלולה להזדקק לסעד משפטי מעין זה. אך כבר בזמן המשנה והגמרא לא מצאנו תנא או אמורא אחד שהיו לו באופן קבוע שתי נשים. לכן מסתבר שגם בזמן חכמינו הבעל לא עקב אחרי אשתו ודרש שתיתן לו את המציאוֹת שמצאה ברחוב. כל זמן שהמשפחה חיה בשלום ובשקט, הבעל והאישה מנהלים בדרך כלל משק בית משותף. הבעיה מתעוררת, בדרך כלל, כאשר הבית מתפרק: כאשר הבעל והאישה מסתכסכים, צריך להגדיר בדיוק את המחויבויות ההדדיות שלהם; כאשר הם רוצים להתגרש, מתעוררות מחלוקות על הרכוש המשותף.
בחוק הישראלי נקבע שכאשר בעל ואישה מתגרשים, הם חולקים ביניהם שווה בשווה את הרכוש המשותף שצברו. חוק זה נוגע לזוגות שהתחתנו החל בשנת תשל"ד. בנוגע לזוגות שהתחתנו לפני שנת תשל"ד נסמכת חלוקה זו על קביעה של בית המשפט העליון - "הלכת השיתוף". זאת לעומת ההלכה היהודית הקלאסית, שלפיה הבעל מקבל את הרכוש, אלא שהוא חייב לתת לאשתו את כתובתה, וכן מזונות ומדור לילדיו.[1] לפני שנים מספר החל בג"ץ לדרוש מבתי הדין הרבניים לנהוג לפי החוק והפסיקה הישראליים, ולחלק בכל מקרה את הרכוש המשותף בין בני הזוג (דרישה זו עלתה לראשונה בפסק דין בבלי, בשנת תשנ"ב).
ב. דינא דמלכותא דינא
נקודת המוצא לדיון היא שאלת "דינא דמלכותא"; האם לחוק הכנסת ולפסיקת בית המשפט יש מעמד הלכתי מטעם דינא דמלכותא. האמורא שמואל קובע שיש תוקף לחוקי השלטון הנוכרי:
"משנה - כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אף על פי שחותמיהם עובדי כוכבים - כשרים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים...                                           
גמרא - ...אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא" (גיטין י ע"ב).
שמואל מתייחס לסמכויותיו של השלטון הנוכרי, וקובע שיש לציית לחוקיו ולתקנותיו. בסוגייה שם מוכח שמדובר בתחום הממוני, ולא בתחום האיסורי, והשלטון אינו יכול לשנות את ההלכות בתחום הגירושין, למשל.
נחלקו הראשונים האם שייך לדבר על "דינא דמלכותא דינא" בארץ ישראל. הר"ן בנדרים (כח ע"א ד"ה במוכס העומד) טען ש"דינא דמלכותא" אינו שייך במלכי ישראל. הר"ן ביסס את תוקפו של הכלל "דינא דמלכותא" על בעלות המלך על הקרקעות. כל הקרקעות במדינה שייכות למלך, וממילא זכותו לומר שיגרש מהארץ מי שלא יציית לחוקיו. הר"ן מוסיף ואומר שהקרקעות בארץ ישראל ירושה הן לנו מאבותינו, ואינן שייכות רק למלך, ואם כן - בארץ ישראל אין תוקף לחוקי המלך. החתם-סופר העיר שהראשונים שהציעו נימוקים אחרים לתוקף הכלל "דינא דמלכותא", יחלקו על הר"ן גם בנוגע להשלכה זו (חתם סופר חו"מ סימן מד). להלכה, משמע בשולחן ערוך (חו"מ שס"ט, ו) שפסק שגם במלכי ישראל יש דינא דמלכותא. ואם כך, אפשר באופן עקרוני להסתמך על כלל זה גם בנוגע לתוקפם ההלכתי של חוקי מדינת ישראל בימינו.   
ג. בין חקיקה ראשית לחקיקה שיפוטית
בנוגע לענייננו, היו שטענו שיש לחלק בין זוגות שהתחתנו לאחר שנת תשל"ד, שעליהם חל חוק של הכנסת, לבין זוגות שהתחתנו לפני שנה זו, שעליהם חלה רק "הלכת השיתוף", שאינה חקיקה של הכנסת, אלא פרשנות של בית המשפט. בהקשר זה, היו שציטטו את דבריו של הרשב"א:
"ולעניין דינא דמלכותא דינא שאמרת, בוודאי לא אמרו אלא במאי דאיכא הורמנא דמלכא [= מצוות המלך], ובדברים שהם מדיני המלכות... אבל דינין שדנין בערכאות, אין אלו ממשפטי המלוכה, אלא הערכאות דנין לעצמן, כמו שימצאו בספרי הדיינין. שאם אין אתה אומר כן, בטלת חס ושלום דיני ישראל"  
                        (שו"ת הרשב"א, חלק ג סימן קט).
הרשב"א טוען שמחייבים אותנו רק משפטי המלך, ולא מנהגי הדיינים הנוכריים. את היסוד הזה פיתח מהריא"ז ענזיל:
"בדברים התלויים בשיקול הדעת מהשופטים הממונים בערכאות, שמחזיקים בדינים שסדרו להם חכמיהם הקודמים בספריהם, כמו שיש להם קצתם מהיוונים וקצתם מהרומיים וקצתם שחידשו להם לפי מצב המדינות, ודנים על פיהם בשיקול דעתם, מעולם לא עלה על דעת איש ישראל שיש לו קצת מוח בקדקודו לומר עליהם דינא דמלכותא דינא; אבל הם הם ערכאות של נוכרים שהזהירה אותנו התורה הקדושה שלא לדון בפניהם...     
ותדע, שהרי כל פסקי דיניהם הנקראים סענטענצין, גם אצליהם אינם נחשבים לדינא דמלכותא, ואין להביא ראיה מפסק דין אחד שלהם על כיוצא בו, ואפילו שלחו ממקום משפט היותר גבוה, כידוע מנימוסי משפטיהם. ועוד אנו רואים מעשים בכל יום, שמבטלים פסקי דיניהם של השופטים ממי שלמעלה מהם, וגם משתנים לפעמים משפט שני עניינים שווים בכל כלליהם ופרטיהם בשני מקומות המשפט, ואין אומר השב. וכמה פעמים ראינו עניין אחד נופל ליד דיין והוא מחייב, וכל היועצים חבריו מסכימים עמו, וכשיפול ליד דיין אחר עניין דומה לזה בכל הצדדים לגמרי ובאותו מקום המשפט והוא מזכה ואין נודד כנף ושניהם מוחלטים. איה איפוא נאמר שכל משפט חרוץ מאיזה מאגיסטר' או מאיזה שופט בעיר או בכפר יש לו דינא דמלכותא, אם כן בטלו כל דיני תורת הקודש ואויבינו פלילים! ישתקע הדבר ולא יאמר"        (שו"ת מהריא"ז ענזיל סימן ד).
לפי זה לכאורה יש מקום לומר שלא שייך ליישם "דינא דמלכותא" בנוגע להלכת השיתוף, שאינה מעוגנת בחקיקת הכנסת, אלא בפרשנות שיפוטית. אמנם, כפי שציין הרב דייכובסקי, קשה להבין את החילוק בין חקיקה לבין פרשנות שיפוטית, שהרי - כפי שאנו יודעים היטב מהתורה שלנו (להבדיל) - אין שום משמעות לחוק בלי פרשנות, ואי אפשר ליישם חוק בלי לפרשו.[2] ועוד, שחוקי המדינה עצמם מעניקים תוקף לפרשנות השיפוטית.[3]
יש להעיר עוד שייתכן שהרשב"א ובפרט מהריא"ז ענזיל התייחסו דווקא למערכת המשפט השרירותית שבתקופתם ובזמנם, שאת ליקוייה הם מתארים. מדבריהם עולה תמונה של חקיקה שיפוטית מקומית, לא יציבה, שרירותית במידה רבה, ומנותקת מחוקי המלך (וודאי אינה בבחינת פרשנות לחוקי המלך). הפסיקה היוצאת ממערכת כזו אכן אינה בגדר "דינא דמלכותא". אך קשה לגזור מכאן דבר לגבי מערכת המשפט שלנו, שהיא יציבה, מוצקה ומוסדרת הרבה יותר, ומשתלבת במערכת אחת עם חקיקת הכנסת.
עוד טען הרב דייכובסקי, כי החלוקה השווה של הנכסים בזמן גירושין אינה הכרעה שרירותית של בית המשפט העליון, אלא אומדן דעתם של בני אדם: חזקה על בני זוג שכוונתם מראש הייתה לחלק את רכושם באורח שווה. ייתכן שאפשר למצוא מקור לזה בכתב התנאים, שם נאמר: "וישלטו בנכסיהון שווה בשווה". פרשנות כזו אינה שרירותית, אלא היא בבחינת תנאי הכרחי וחיוני ליישום מערכת החוקים.
ד. מנהג המדינה
מעבר לשאלת דינא דמלכותא, ייתכן שיש להעלות כאן יסוד אחר. האגרות משה כתב (בהקשר לדיני שכירות) שדין המדינה, אף אם תיקנוהו גויים, משפיע על אומדן הדעת של הצדדים בתחום דיני הממונות, ומסתמא התכוונו אליו. כלומר, גם אם מסיבה כלשהי חוק המדינה אינו מחייב מטעם "דינא דמלכותא", עדיין עצם העובדה שכל תושבי המקום נוהגים כך מחייבת כשלעצמה, מדין "מנהג המקום" (אגרות משה חו"מ א סימן עב). לפי זה, גם אם נאמר שבעניין זה אין "דינא דמלכותא", עדיין נאמר שמן הסתם התכוונו הבעל והאישה לחלק ביניהם את הרכוש במקרה של גירושין, שהרי כך מורה חוק המדינה, וממילא כך המנהג.
אמנם, נימה שונה נשמעת בזה, במקרה דומה ממש לזה שלנו, בדבריו של המהרשד"ם. בא לפניו מקרה של אחת מאנוסות פורטוגל שנישאה שם לאחד האנוסים, ואז מת הבעל. חוק המלכות שם הוא שאם מת הבעל - מקבלת האישה מחצית מהנכסים. זהו המנהג שם, כתב המהרשד"ם, וממילא לכאורה יש לומר שעל דעת זה נישאו. אך הוא מסתייג ממסקנה זו:
"אך מכל מקום אומר לי לבי שיש מקום לחולק לחלוק ולתת טעם לדבריו, אחר שעיניו הרואות כמה דקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו וכתב 'והוא שיהיה המנהג פשוט בכל המדינה', כנזכר לעיל, משמע דכל היכא דאיכא לפקפק פקפוק קטן אי זה שיהיה, אין לילך אחר המנהג, והטעם - שיש לנו לעשות כל מאמצי כוחנו לקרב הדברים אל דין תורה"   
                     (שו"ת מהרשד"ם, חו"מ סימן שכז).
ככל שמעניקים חשיבות והשפעה למנהג המקום, כך מצמצמים את השפעתו של דין תורה. לכן הוא קורא לחפש דרכים הלכתיות להימנע מלהכיר במנהג המדינה השונה מדרכי התורה. לפי דבריו, עדיין נותר מקום רב לדיון בענייננו.
ה. תקנת המדינה או אידיאולוגיה חילונית?
היו שטענו כי יש להתחשב בכך שהחוק וההלכה השיפוטית בדבר חלוקת הרכוש השווה נובעים מאידיאולוגיה חילונית, ולא מרצון תמים לדאוג לתקנת המדינה; ועל כן אין להם גדר "דינא דמלכותא". כך טען הרב אברהם שרמן:
"אילו חוקים רשאי בית הדין לקבל מכח דינא דמלכותא? את זאת הגדיר הרמ"א הנ"ל (חו"מ שס"ט, יא) בעקבות תשובת הרשב"א: 'לא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך, או שהוא לתקנת בני המדינה', וכבר ביארתי את דבריו במאמר אחר... שדין המלכות הוא דין תורה כאשר הוא נובע מצרכים ומכורח הנסיבות. אולם כאשר המלכות מחוקקת חוקים מתוך השקפת עולם, מאידיאולוגיה דתית או חברתית - דבר זה אינו בגדר "דינא דמלכותא", שכן השקפת העולם הדתית והחברתית של עם ישראל היא תורת ישראל בלבד...    
הלכת שיתוף הנכסים בין בני זוג, שאותה מבקש הבג"צ שבית הדין יפסוק על פיו, שייכת לאותו סוג של דינים וחוקים, שהורתם, לידתם והתפתחותם היא פרי השקפות עולם של המחוקקים והשופטים. היא התפתחה בין כותלי בית המשפט העליון מתוך חוק שיווי זכויות האשה (תשי"א 1951), והבג"צ עצמו מתייחס אליו כאל חוק אידיאולוגי... ככזה אין הלכת השיתוף יכולה להיכנס בכלל 'דינא דמלכותא דינא', ואין אפשרות לומר שכל שני בני זוג מסתמא נישאין על דעת הלכה זו                                                                   
(הרב א' שרמן, 'הלכת השיתוף לאור משפטי התורה', תחומין יח, עמ' 35).
הרב שרמן טוען כי הכלל "דינא דמלכותא דינא" אינו חל על חוקים שבאים לכפות אידאולוגיה מסוימת, אלא רק על חוקים שבאים "לתקנת בני המדינה". אם מתייחסים לסברה זו כשיקול בלעדי, נגיע לכאורה למסקנה שלא רק הלכת השיתוף שקבע בית המשפט אינה בבחינת "דינא דמלכותא דינא", אלא גם חקיקת הכנסת משנת תשל"ד הקובעת שוויון בחלוקת הנכסים, גם היא אינה מחייבת מבחינה הלכתית.
הרב שרמן נסמך כאן על דברים שכתב הרמ"א:
"הנושא אשה במקום שדנין בדיני עובדי כוכבים, ומתה אשתו, לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר: כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא, ונדון הדבר בדיני עובדי כוכבים, דאם מתה יורשה בעלה או כדומה לזה. וליכא בזה משום דינא דמלכותא, דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל"              
                                     (רמ"א חו"מ שס"ט, יא).
הרמ"א כתב שבדיני ירושה אין דינא דמלכותא, משום שאין בזה הנאה למלך ואין בזה תקנת בני המדינה. הניסוח שהוא מזכיר - "תקנת בני המדינה" - ושבו משתמש הרב שרמן, נלקח במקורו מהרשב"א. הוא הסביר מדוע אפשר לסמוך - מטעם דינא דמלכותא - על שטר שיש בו חותמו של הלווה, כאילו יש בו שני עדים כשרים:
"ומשום דינא דמלכותא הוי חתם ידו כשני עדים כשרים, ואפילו לגבות ממשעבדי... ואל תתמה: היאך נשמע למלך מן הדין, שיאמר שיטרוף זה בחתם יד... דכל שיש טעם במה שהמלך מצווה, ומנהיג דבר לתקון הנהגת המדינה, יכול הוא לומר: ממון שראוי להיות לזה מן הדין, יהא לחברו"               
         (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן כב).
הרשב"א אכן הזכיר את השיקול של "תקון הנהגת המדינה" - אך הוא מזכיר אותו בהקשר חיובי ולא שלילי. כלומר: הרשב"א אמר שבדיני שטרות אכן יש תיקון הנהגת המדינה, ושם סומכים על דינא דמלכותא. הוא לא חיווה דעתו בנוגע לשאלה איזה חוק של המלך אינו לתקנת בני המדינה. אמנם, במקום אחר קבע הרשב"א שאין דינא דמלכותא דינא בדיני ירושה - אך מסיבות אחרות, ולא הזכיר שם את השיקול של תקנת בני המדינה (שו"ת הרשב"א ח"ו סימן רנד). כך שמקורו של הרמ"א מעורפל מאוד, וקשה להבין למה בדיוק הוא מתכוון: מתי החוק הוא לתקנת בני המדינה ומתי לא.[4]
הרב שרמן הניח שהפסיקה (והחקיקה) בנושא חלוקת הרכוש היא אידאולוגית ולא תועלתית, והוא הזכיר כאן שני שיקולים. ראשית, פסיקה זו מחויבת להשקפת עולם שוויונית; שנית, פסיקה זו מפקיעה קניין ממוני בשם זכויות וערכים מופשטים. הטענה השנייה קלושה למדי, משום שגם בהלכה יש תקנות רבות שקובעות מחויבות ממונית מסיבות ערכיות.
ומה לגבי הטענה שהלכת השיתוף מוּנעת מאידאולוגיה ספציפית, ולא מדאגה לתועלת החברה? הרב שלמה דייכובסקי כתב דברים נוקבים כנגד סברה זו:
"אינני מסכים להגדרה ש'הלכת השיתוף' היא אומדנא הנסמכת על חוקות העמים. אני סבור שעניין השיתוף מקובל גם אצל שלומי אמוני ישראל, כולל בבתיהם של דיינים מורי הוראה. כל אחד מאתנו - ואני אומר זאת מתוך ידיעה ברורה - רואה את אשתו כשותפה מלאה לרכושו, ולא יעלה על דעתו לומר לה: 'שלי שלי, ושלך שלי'. הדברים אמורים ביתר שאת וביתר עוז בחוגים חרדיים, שבהם האשה עובדת לפרנסת המשפחה, והבעל יושב ולומד. דווקא שם ראוי שיאמר הבעל לאשתו: 'שלי ושלכם - שלך הוא', ובוודאי שלא יעלה על דעתו לראות את רכוש המשפחה כשייך לו בלבד. בתי המשפט לא חידשו את 'הלכת השיתוף' מתוך אידיאולוגיה המנוגדת לדין תורה, אלא שיקפו את המציאות הקיימת בחיי המשפחה, כולל במשפחות החרדיות, לפיה האשה היא 'אשת חיל' - פשוטו כמשמעו... ראוי לראות את 'הלכת השיתוף' כתקנה לטובת הציבור, שגם אילו לא היו מתקנים אותה בתי המשפט, היה ראוי שתתוקן על ידי חכמי ישראל"         
      (הרב ש' דייכובסקי, תחומין יט, עמ' 217-218).
הרב דייכובסקי טוען שהלכת השיתוף נקבעה לא מתוך אידאולוגיה זרה, אלא כשיקוף של מצב נתון, הנוהג גם במשפחות חרדיות. בפועל כולם נוהגים שיתוף ברכוש, וחלוקה שוויונית של הרכוש בזמן הגירושין היא יישום מתבקש של מנהג זה.
היו שהעירו שהמצב הנוכחי יוצר לעתים אי-שוויון שהוא דווקא לרעת הבעל: בזמן גירושין מתחלקים הנכסים באופן שוויוני, אך עדיין יש על הבעל מחויבויות חד-צדדיות, כגון מזונות הילדים וכו'.[5] חיובים אלו נוסדו בתקופה שבה הבעל קיבל את רוב הרכוש בזמן הגירושין, ולכן גם הוטלו עליו מחויבויות יתרות. מכאן עולה שמדובר במערכת הנמצאת בתהליך גיבוש ועיצוב מחדש. ההלכה טרם מצאה את היחס הראוי לחלוקת רכוש בין בני הזוג בהתאמה ליחסי המשפחה המקובלים בתקופתנו.
לתגובות ולהערות: [email protected]
 
 
 

[1] אמנם, מאז חרם דרבנו גרשום, סכום הכתובה אינו מחייב, כיוון שאין מגרשים אישה שלא מדעתה. הסכום הסופי נקבע במשא ומתן בין האיש והאישה. אך סכום הכתובה יכול להיות נקודת מוצא למשא ומתן. ראה: רמ"א, אהע"ז ס"ו, ג; שו"ת אגרות משה אהע"ז ח"ד, סימן צא, צב.
[2] הרב ש' דייכובסקי, 'הלכת השיתוף - האם דינא דמלכותא?', תחומין יח, עמ' 23-25.
[3] אמנם, הסמ"ע (חו"מ שס"ט, כא) כתב שאין ללכת אחרי חוקי הערכאות, גם אם המלך גזר לציית להם.
[4] עיין: ש"ך חו"מ ע"ג ס"ק לט.
[5] הרב דייכובסקי והרב אריאל העירו על כך. ראה: תחומין יח, עמ' 29; תחומין כב, עמ' 136.