חמץ ונותר

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים דף כח – חמץ ונותר

רבי יהודה סובר שחמץ טעון שריפה. בסוגייתנו מובא דיון בין ר' יהודה לחכמים בנוגע למקור דינו של ר' יהודה.

חזר רבי יהודה ודנו דין אחר: נותר ישנו בבל תותירו, וחמץ בבל תותירו. מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה. אמרו לו: אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק, לדבריך, יוכיחו: שהן בבל תותירו. שאנו אומרים בשריפה - ואתה אומר בקבורה! שתק רבי יהודה.

טענתו היסודית של ר' יהודה היא שכשם שבנותר קיים דין האוסר להשאירו לאחר זמן אכילתו כך גם בחמץ אין להשאירו לאחר זמן איסורו. מהשוואה זו, מחלץ ר' יהודה גם את אופן הביעור: כשם שיש לשרוף את הנותר, כך יש לשרוף גם את החמץ!

חכמים משיבים לרבי יהודה, שלפי דבריו שלו – אין אפשרות ללמוד את חיוב הכילוי ואת דרך הכילוי אחד מהשני, שהרי אין קשר בין השניים.

הקושי בדברי חכמים הוא שבמסכת תמורה, לדעתם, קודשים אלו נשרפים! אם כך, נראה שלדינא חכמים מקבלים את עמדתו של ר' יהודה ואכן משווים בין אופי הכילוי לדרך הכילוי גם באשם תלוי וחטאת העוף. מדוע, אם כך, חכמים לא מסכימים עם דעת רבי יהודה?

ר"י (תוספות ד"ה אמרו לו) מתרץ שהעובדה ששאר איסורים כן נתמעטו מדין שריפה, מוכיחה שההיקש של ר' יהודה אינו הכרחי.

ניתן לתרץ באופן אחר: ניתן לומר בפשטות שעצם העובדה שחמץ לאחר הפסח מותר מן התורה מבטלת את האופציה להשוות אותו לנותר אשר איסורו הוא לעולם. חמץ דומה יותר לאופן בו הר"ן בנדרים (דף כב ע"א) מגדיר 'דבר שיש לו מתירין'. על פי הר"ן שם, דבר שיש לו מתירים לאחר זמן נחשב, עקרונית, כדבר היתר; מדובר למעשה בהבדל שבין איסור זמני לאיסור תמידי*.

כיצד אם כך, ר' יהודה משווה חמץ ונותר? ניתן לומר שר' יהודה אזיל לשיטתיה: לשיטת ר' יהודה החמץ לאחר הפסח אסור מן התורה, ועל כן ביכולתו ללמוד מנותר (ולמרות שבחמץ לאחר הפסח אין איסור כרת גם לשיטתו, בכל מקרה ברור שלא מדובר בדבר היתר).

אם נקבל זאת, נהיה צריכים לומר שלדעת רבי יהודה דינו של החמץ בשריפה נובע מאחד משני צדדים: או מדין הלימוד מנותר או מדין איסורי הנאה. מכל מקום, לא נוכל ללמוד זאת מדין 'תשביתו שאר מבתיכם'. הסיבה לכך היא שאם לא נאמר כן, יצא דבר תמוה מאוד, שלדעת רבי יהודה אפר של חמץ יהיה מותר בפסח משום שהוא נשרף ואילו חמץ שעבר עליו הפסח ונשרף יהיה אסור משום שדינו להיקבר.

להלכה, ההצעה שהעלינו לחלק בין איסור זמני לאיסור תמידי אינה נשארת למסקנה, מכיוון שלדעת ראשונים רבים (בעלי התוספות דף כז עמוד ב ד"ה אין ביעור; רא"ש, טור ועוד) מצד אחד הלכה כרבי יהודה לענין ביעור בשריפה, ומצד שני הם פסקו שחמץ לאחר הפסח אסור רק משום קנס (כדעת רבי שמעון). מכך יוצא שהחילוק לא יוצר פרכא, לכל הפחות מדרבנן. מהתורה, על כל פנים, אין ללמוד חמץ מנותר.

יחד עם זאת, לדעת רוב הפוסקים הלכה כדעת חכמים ולכן השבתת החמץ נעשית בכל דרך ללא תלות בזמן שהיא נעשתה (על אף שכתבו שיש להחמיר – 'לשרוף' כדעת רבי יהודה.)

________

*שוני נוסף, בנותר האיסור הוא להשאיר ממנו לאחר זמן האכילה, לאחר שכבר הושאר אין עוד איסור בהמצאותו, דבר זה שונה בדין של חמץ שבכל רגע ורגע עוברים על בל יראה ובל ימצא.

ירון בן צבי