חמץ שהתעפש, ומשמעותו לעניין צריכת תרופות המכילות חמץ בפסח

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים דף מ"ה, חמץ שהתעפש, ומשמעותו לעניין צריכת תרופות המכילות חמץ בפסח

הגמרא בדף מ"ה עמוד ב' מצטטת את התוספתא:

"דתניא: הפת שעיפשה - חייב לבער, מפני שראוי לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות".

פת מעופשת אינה ראויה לאכילה, ואף על פי כן חובה לבער אותה לפני הפסח. הלכה זו סותרת, לכאורה, את האמור להלן בסוגייתנו, שקמח ומים שניתנו ב"עריבת העבדנים", דהיינו בכלי שמניחים בו את העורות, אינם זקוקים לביעור במידה שהבאישו והסריחו קודם הפסח. לדעת הראב"ד (בהשגתו לפסק הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ב'), ההבחנה בין שני המקרים מפורשת בברייתא עצמה:

"שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אינו זקוק לבער, והשאור אף על פי שהוא נפסל חייב לבער - לפי שהוא ראוי לשחקו ולהחמיץ בו כמה עיסות".

הראב"ד מבחין בין שאור, דהיינו חמץ מרוכז, שאף שאינו ראוי לאכילה מצד עצמו עשוי לחמץ עיסות אחרות; ובין מאכל חמץ רגיל, שאם התעפש ונפסל מאכילה אין חובה לבערו.

יש מן הראשונים שחלקו על הראב"ד, ולדעתם אין להבחין בין שאור ובין חמץ. לדעתם, הבחנה אחרת היא העומדת ביסוד סוגייתנו. בברייתא כאן נאמר:

"תנו רבנן: הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם, והכלב יכול לאוכלה - מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, ונשרפת עם הטמאה בפסח".

הרי"ף הסיק מן הברייתא, שכל עוד הפת ראויה לאכילת כלב, חובה לשורפה קודם הפסח. ניתן לדייק מכאן על דרך השלילה שפת שאיננה ראויה אפילו לאכילת כלב - אין חובה לבערה. ואכן, כך פסק השולחן ערוך (אורח חיים, תמ"ב ב'):

"הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב - ... אינו חייב לבער".

נסכם: על פי הראשונים החלוקים על הראב"ד, יסוד החילוק בסוגיה הוא כדלהלן - פת שאינה ראויה אפילו לכלב - אינה מתבערת, ואפילו אם תיאורטית ניתן היה לחמץ בה עיסות אחרות. פת שאינה ראויה לאדם אך ראויה לכלב, מתבערת מפני החשש שיחמצו בה עיסות אחרות.

כך או כך, מוסכם לכולי עלמא שחפץ שנפסל מאכילת כלב אינו מתבער.
השאלה המתעוררת כעת היא האם מותר לאכול את החפץ הזה. ברור, שאף אחד לא יאכל חמץ מעופש בפני עצמו, אך בתרופות ובתכשירים שונים שאותם אנו צורכים, עשוי להיות מעורב גם חמץ. בתצורתו הבסיסית הוא אינו ראוי למאכל כלב, ועם זאת אנו בולעים אותו מסיבות רפואיות. האם הדבר מותר?
הגמרא לעיל בדף כ"א קובעת, שחמץ חרוך איננו זקוק לביעור. התוספות שם מעירים, לאור האמור בסוגייתנו, שהמדובר בחמץ שנשרף עד כדי פסול מאכילת כלב. והנה, הרא"ש בפסקיו שם (פרק ב' סימן א') מחדש:

"דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר ... וכגון שנפסל מלאכול לכלב דומיא דפת שעיפשה. יש שרוצים לומר לאו דוקא הנאה, דהוא הדין נמי אכילה, דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר, דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם, מכל מקום כיון דאיהו קאכיל ליה אסור. וכן כתב הרב הברצלוני ז"ל, דמותר בהנאה לאחר זמנו אבל באכילה לא".

הרא"ש מתבסס על המונח ההלכתי "אחשביה". כלומר, אף שהאוכל מצד עצמו חסר כל חשיבות, והרי הוא כ"עפרא בעלמא", הרי שאם בפועל מאן דהו יאכל ממנו, הוא יחשיב אותו למזון, וישוב ויעורר את איסור החמץ הגלום בו.

לאור דברי הרא"ש הללו, פסק בעל "שאגת אריה" (סימן ע"ה) שאסור לצרוך תרופות המכילות חמץ (עמילנים למיניהם) בפסח , שכן אף שהחמץ מצד עצמו אינו ראוי למאכל כלב, עצם צריכת התרופות מחשיבה אותו כמאכל. אמנם, יש שחלקו על דברי ה'שאגת אריה' (ראה למשל, שו"ת אגרות משה, אורח חיים ב' סימן צ"ב), וקבעו שדין אחשביה מתקיים רק כאשר אוכלים את החמץ בפני עצמו. אדם הצורך תרופה מחשיב אותה מצד כלל מרכיביה, ואיננו מחשיב באופן נקודתי את עמילן החמץ שמעורב בה. במצב כזה, שומר החמץ על מעמדו הראשון, כדבר שאיננו ראוי למאכל כלב, וממילא אין בו איסור.

נעיר, לסיום, כי בשימוש בתרופות בפסח יש לבחון שיקולים נוספים, כגון: בליעה ולא אכילה; חמץ בכמות מצומצמת ("חצי שיעור"); בתרופות המצויות בקפסולות אין מגע של הגורך והחיך עם התרופה, אלא רק עם עטיפתה ("כרכו בסיב") וכן הלאה. בעיון זה ביקשנו להתמקד רק בסברת החמץ המעופש, ובדין אחשביה.

הרב אביהוד שורץ