חמץ שנפלה עליו מפולת

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים דף ל"א, חמץ שנפלה עליו מפולת

בעיוננו לדף י' עסקנו בחמץ בלתי נגיש - כיכר בשמי קורה.

המשנה בדף ל"א ע"ב שבה ובוחנת סוגיה זו:

"חמץ שנפלה עליו מפולת - הרי הוא כמבוער".

החמץ הקבור תחת ההריסות נחשב כטמון באדמה, וממילא דינו כמבוער. בניגוד לדעת ר' יהודה (במשנה בתחילת הפרק), הסבור שביעור חמץ הוא דווקא שריפה דווקא, המשנה נוקטת כעמדת חכמים החולקים עליו, וסבורים שקבורת החמץ מותרת לכתחילה, והיא אף נחשבת לדרך לגיטימית לבערו מן העולם. נראה, אם כך, שדין המשנה פשוט וברור.

והנה, הגמרא מסייגת את דברי המשנה:

"אמר רב חסדא: וצריך שיבטל בלבו".

קביעתו של רב חסדא תמוהה: בפשטות, לדעת חכמים מי ששורף את החמץ או קובר אותו באדמה אינו זקוק לביטול, שהרי השבית אותו בידיים. מדוע, אם כן, דורש רב חסדא לבטל את החמץ.

רש"י מסביר שמדובר על חשש טכני:

"צריך שיבטל בלבו - שמא יפקח הגל במועד, ונמצא עובר עליו".

כלומר, אותו גל של אבנים אינו נתפס כקבורה מוחלטת, שכן קיימת אפשרות תיאורטית לפנותו ולגלות את החמץ שתחתיו. אילו היה מדובר על גל כזה שאין אפשרות לפנותו, אכן לא היה כל צורך בביטול החמץ.

לעומת רש"י, בוחן הרמב"ן (לעיל ו:) הבנה אחרת של הצורך בביטול החמץ. הרמב"ן מצטט את המכילתא, השונה בנשימה אחת שתי הלכות (יצוין, שגם בפרקנו נזכרו שתי ההלכות בשתי משניות סמוכות):

"עד שמצאתי במכילתא: "בבתיכם" - למה נאמר? לפי שנאמר "בכל גבולך" שומע אני כמשמעו, תלמוד לומר "בבתיכם" - מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו; יצא חמצו של נכרי שהוא ברשותו של ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת, אע"פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו".

המכילתא עוסקת בשני מצבים של פטור מביעור חמץ: חמץ בבעלות ישראל המצוי ברשות נכרי, וחמץ של נכרי המצוי ברשות ישראל. החידוש בנוגע לענייננו הוא, שחמץ שנפלה עליו מפולת מקביל לחמץ של נכרי ברשות ישראל. מחד גיסא, אין נגישות לחמץ זה, ואין אפשרות לבערו בפועל (בנכרי - אין ליהודי רשות לשרוף חמץ שלא שייך לו, ובמפולת - אין אפשרות מעשית להגיע אל החמץ), אך מאידך גיסא, הוא מצוי בפועל בבית ישראל!

השאלה שהטרידה את הרמב"ן היא האם דברי המכילתא נפסקו להלכה כהווייתם. לאמור - האם העובדה כי אין נגישות אל החמץ קובעת כי אין חובה לבערו, וממילא הביטול נצרך רק מדרבנן -מחשש שמא יפנה את המפולת, כפי שכתב רש"י; או שמא מתחדשות כאן שתי הלכות בנוגע לבל יראה ובל ימצא: הלכה אחת קובעת כי יש למנוע את הנגישות המעשית אל החמץ, והלכה שנייה קובעת שיש לנתק את הבעלות על החמץ על ידי ביטול, אף כשאיננו נגיש.

להלכה נפסק, כמובן, כי יש לבטל חמץ שנפלה עליו מפולת. המשנה ברורה (סימן תל"ג ס"ק ל"ח) ציין את מחלוקת הראשונים הנ"ל לגבי טיב הביטול: יש שאמרו שאינו אלא חשש דרבנן, ויש שראו בו דרישה מהותית יותר, שאינה מסתפקת רק במניעת הנגישות אל החמץ, אלא דורשת גם את ניתוק הבעלות עליו.

הרב אביהוד שורץ