חנוכה וי' בטבת - סמיכת גאולה לתפילה

  • הרב אוהד זימרן

חנוכה וי' בטבת - סמיכת גאולה לתפילה

בחג החנוכה אנו מודים ומהללים את ה' על הנסים הגדולים שעשה לנו, הן בנצחוננו על היוונים והן בהחזרת העבודה לבית המקדש. יותר מכל, את חג החנוכה מסמל האור, ואור זה הינו אותו האור המסמל את גאולתם של ישראל. אמנם, מייד אחרי חג החנוכה, כאשר טעם הסופגניות עדיין בפינו, אנו מציינים בי' בטבת את החורבן ואת הגלות.

ואכן, אין זה המקרה היחיד שבו לוח השנה היהודי מציין את החורבן והגלות בין חגי הגאולה וההצלה. עם ישראל אינו שוכח את הפורענות גם אם באו אחריה גאולה וניצחון. כך אנו מזכירים השבוע את חורבן בית ראשון ואת תחילת גלות בבל, למרות שרק בשבוע שעבר חגגנו את ההצלה והישועה מגלות זו. באופן דומה, אנו סומכים את הגאולה ממצרים ליום השואה ואת מתן התורה לתחילת המצור על ירושלים.

"אמר רבי יוחנן: איזהו בן עולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילה".

מדוע מחייבת הגמרא לסמוך את תפילת העמידה להזכרת הגאולה? נראה, שהגאולה אינה רק מתארת שאיפה לעתיד אלא גם מזכירה את העבר: יציאת מצרים, הקמת בית המקדש, נצחונות החשמונאים וכו'. מתוך זכרונות אלו, אנו מבקשים גם על הגאולה העתידה: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" וכו'. גם לאחר הגלות, אל לנו לשכוח ולזנוח את העבר המפואר שהיה לנו. להיפך: עלינו לזכור את העבר, את הנסים שנעשו לנו, ומתוך כך להתפלל לעתיד.

הבחנה זו באה לידי ביטוי גם בפרקי ה'הלל'. בהלל אנו מודים ומשבחים - "הללו עבדי ה'", "הים ראה וינוס" וכו'; אך לצד זאת אנו גם זועקים ומתחננים: "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד", "אפפוני חבלי מוות". לצד "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", אנו מבקשים: "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא".

כך היא דרכה של ההיסטוריה היהודית, וכך היא דרכה של גאולה קמעה קמעה: בצד שמחה - תמיד ישנו גם עצב, ולצד הגאולה ישנן צרות. עובדה זו מובעת הן בסמיכות המועדים בלוח השנה, והן בסמיכת הגאולה לתפילה. וה' הטוב יושיענו במהרה בימינו, ונזכה לגאולה שלמה אכי"ר.