חנוכת המשכן במזבח

  • הרב שמעון קליין

מבוא

פסוקי שיא מתוארים בפרשתנו:

"וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט', כ"ג-כ"ד).

שבעת ימי המילואים הסתיימו - בהם חנך משה את אהרון ובניו ואת כלי המשכן, קרבנות יום השמיני כבר הוקרבו, והנה יוצאת האש מלפני ה', ואוכלת על המזבח את העלה ואת החלבים. עיון זה יתמקד בטיבה של חנוכת המשכן. מה מקופל בהתמקדות במזבח? באש הא-להית היורדת על גביו? נסקור שלוש חנוכות נוספות שהיו במקדש, נזהה את הייחוד ואת התהליך המתקיים מביניהן[1].

בפתח העיון, נערוך היכרות עם שני כלים - המזבח והארון.

 

מזבח רשות גבוה

שני כלים מרכזיים הם במשכן - המזבח והארון. הראשון הוא מקום העבודה, השני מגלם את מקומו של השוכן. באופן פרדוקסלי, מבחינה מהותית התמונה היא הפוכה. המזבח מגלם את רשות גבוה, הארון מגלם את מקומם של ישראל. נבאר דברינו:

המזבח מגלם את 'רשות גבוה' במקדש. ביטויים שונים הם לעובדה זו: בספר ויקרא מתוארת ההקרבה לה' - "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (ויקרא א', ב'), ולמעשה הוא מוקדש ומועבר לרשותו[2]; המזבח הוא מקום בו החיים בטלים, שבים אל שורשם - אל מקורם הא-להי[3]; במזבח, איסור החמץ מתקיים במהלך כל ימות השנה[4]. החמץ מסמל את כוחם של תהליכי הטבע לחולל שינוי בציר הזמן - המאפשר תפיחה והשבחה. איסורו יתפרש כחזרה אל המעשה
הא-לוהי, שאינו תלוי ואינו מותנה בנסיבות העולם - אות וסימן לנוכחות הא-להים
[5].

יכולתו של המזבח לקלוט רוצח הנס אליו מעידה אף היא על תכונה זו[6]: המזבח הוא 'רשות גבוה', הוא נמצא מחוץ לריבונות העם, ומנוסת רוצח אליו מתפרשת כבקשת מקלט ברשות המצויה חוץ לגבולם של בני האדם. כמו אומר ה' - 'האיש הזה בא בגבולי, ואין לכם רשות לפגוע בו'[7]; המזבח הוא הכלי המרכזי בספר ויקרא, ובמידה רבה הוא מגלם את הפסגה לעבודת ה' - כפי שהיא מוצגת בספר זה.

מנגד למזבח עומד הארון, אליו בא השוכן[8], והוא מגלם את מקומו של העם, המארחו בגבולו. בניגוד למזבח, שהתנועה בו היא של ביטול חיים, הארון מזמן דיבור ומפגש בין אדם לא-להים: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ה, כ"ב)[9]. בספר במדבר הוא מקבל משקל מרכזי: הארון נוכח במרכז המחנה, ונסיעתו היא נסיעת העם כולו[10]. עובדה זו מתאימה למגמה הבסיסית המתקיימת בספר במדבר - העצמת העם מכח נוכחותו של השוכן בתוך המחנה[11].

לאור תובנות אלו, ניתן לומר כך - המזבח מגלם את הא-להי שבמשכן, וככזה הוא משמש מקום עבודה לבני אדם (הכהנים). הארון מגלם את מקומו של העם, ולכן אליו בא השוכן ומשרה בו את שכינתו.

בפתח העיון שאלנו - מדוע מתמקד מעמד חנוכת המשכן  דווקא במזבח? כעת יש בידינו קצה חוט של תשובה: המזבח הוא מקום העבודה - נוכח רשות גבוה במקדש. האדם בא אל מקומו של א-להים, ואת 'שלו' הוא מקריב אליו. כיוון שכך - אש היוצאת מלפני ה' ואוכלת את הקרבן מקבלת משמעות כמי שאוספת אליה את הקרבן, מאשרת כי רצה הא-להים בקרבנו של האדם.

בפרק הקרוב, נסקור פעמים נוספות בהן התקיימה חנוכה במקדש. נבחין בתהליך, וננסה לדלות ממנו תובנות.

 

שלוש חנוכות נוספות

שני תיאורים נוספים הם במקרא לאש א-להית האוכלת על גבי המזבח, ותיאור שלישי בספר המכבים.

חנוכה בימי שלמה:

וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַבָּיִת: וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לָבוֹא אֶל בֵּית ה' כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה': וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה' עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְהַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי ה' (דהי"ב ז', א' - ד')[12].

בתום תפילה ארוכה של שלמה, יורדת אש מן השמים, והיא אוכלת את העולה ואת הזבחים. בני ישראל רואים ומגיבים. 

חנוכה בימי עזרא:

התיאור הבא לא נזכר במקרא, אלא רק בספר המכבים[13] :

 ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו. לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו.  וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לא-להים... ויהי מקץ ימים רבים והמלך שלח את נחמיה ירושלימה... לא מצאו את האש כי אם מים קפואים מצאו תחתיה... ויהי בהקריבם את קרבן ה' וצו אותם לזרוק את המים על העצים ועל הקרבן אשר על המזבח ויעשו כן. אחרי כלותם והשמש יצאה על הארץ, והעבים נפוצו והנה אש א-להים מתלקחת בקרבן, וישתומם כל העם מסביב, ויפלו הכהנים וכל העם על הפנים... וישירו הכהנים בהלל להודות לה'"                                      (מכבים א', כ"א-כ"ט).

בשורות אלו נותן ספר המכבים פשר לעובדה שיום חנוכת המזבח נקבע כחג. בדבריו הוא משווה אותו לחג הסוכות, וכיום חנוכת המקדש בימי נחמיה עם בנייתו של בית שני. אש א-להית התלקחה בקרבן בימי נחמיה, והעם - נוכח ומשתומם מן ההתרחשות הפלאית.

חנוכת המשכן בימי החשמונאים:

הדרך בה נחנך המקדש בימי החשמונאים שונה מהחנוכות הקודמות: בניגוד לשלושת החנוכות בהן ירדה האש על המזבח, כעת החניכה הייתה - במנורה[14]. גם כעת שימשה מידה א-להית באש - בבעירת שמונת ימים תחת יום אחד.

 

היכן נמצא השוכן?

צורות אלו הן אות וסימן, לעומק סיפורה של השכינה בכל אחת מן התקופות. שלוש פעמים בוחר א-להים בעבודת הקרבנות - ובא אל המזבח. בפעם הרביעית הוא בא אל המנורה, מצביע בכך על מוקד חדש לעבודה בה הוא חפץ. כאמור, המזבח מגלם עמדה של התבטלות נוכח ה', במקום הנתפש כרשות גבוה. חניכת המשכן בו, הייתה בתקופות הראשונות, בתקופות ה'ילדות' של העולם, בשלבים בהם כוחות החיים עדיין לא עודנו, היצירה האנושית הייתה בראשית דרכה, ועבודת ה' הכילה נימה גדולה של התבטלות נוכח השמים הגבוהים, המרוחקים מהחיים. בשלהי ימי בית שני, עדיין התקיימה עבודת הקרבנות, ויחד עם זאת א-להים בוחר לאשר את חידוש העבודה במקדש - במנורה המאירה, בכלי שמידתו אינה ההתבטלות אלא ההארה[15]. בכלי המסמל את הבהירות ואת החכמה - "הרוצה להחכים ידרים" (כנגד מקום המנורה בדרום המקדש). בגילוי זה הוא אומר לבני עמו - כאן אני משרה את שכינתי, בשמן מעשה ידי אדם, בעשייה האנושית ובחכמה המגולמת במנורה.

קשה שלא לקשור את המעבר ממזבח למנורה אל המעבר מצינור הנבואה שהיה בבית ראשון אל צינור החכמה. בבית ראשון שרתה נבואה, ואילו בבית שני עם עליית עזרא הסתלקה הנבואה (עזרא היה "סופר"), והמוקד עבר מן הנביאים אל החכמים[16].

 

מדרג בין החנוכות

בשורות הבאות נחזור אל המקורות המתארים את החנוכות השונות, נבחין בתהליך המתחולל מבין ארבעתן. מה בין חנוכת המשכן לבין החנוכה בימי שלמה[17]?

בבסיס החנוכה הראשונה עומדת ברכת אהרון - הכהן הגדול, השייך אל המקדש. בבסיס השנייה - תפילת שלמה מלך ישראל, המביא לידי ביטוי היבט ממלכתי של מי שמופקד על כלל החיים בממלכה; בראשונה - משה מצטרף אל אהרון, הם מתוועדים באוהל מועד, ומשם יוצאים לברך את העם. בניגוד להם - תפילת שלמה, הקודמת לירידת האש, מתקיימת לעיני העם כולו; בחנוכת המשכן האש יוצאת מ'לפני ה' - ממקום הנמצא לפני ה', ומסתבר שהכוונה היא לקדש הקדשים[18], בבניין שלמה האש במקורה נמצאת בשמים, ויש בכך ביטוי לפינוי מקום של ה' - המאפשר את קיומו של מרחב טבעי, אנושי; בחנוכת המשכן מצוינת ירידת האש 'על המזבח' ובחנוכת המקדש אין התייחסות מפורשת למזבח; תגובת העם לראשון היא ב'וירונו ויפלו על פניהם' - במידת ההתבטלות. בשני העם מדבר, ואומר דברים משל עצמו - "וְהוֹדוֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".

כמה מאפיינים לחנוכת הבית השני[19]: בנקודת המוצא מחפשים אש שנותרה מבית ראשון. רק לאחר שזו לא נמצאת, נפתח הערוץ הנוסף של 'אש א-להים'; אחרי שזורקים את המים הקפואים שנמצאו - על הקרבן, השמש יוצאת על הארץ, והעבים נפוצו. שמים עוטי ערפל הופכים להיות מאירים, והאש היא חלק מתהליך טבעי של התבהרות השמים; טיבה של האש: "והנה אש א-להים מתלקחת בקרבן" - האש אינה יורדת מן השמים, אלא מופיעה ישירות על המזבח. לאש ישנם מאפיינים
א-להיים, ויחד עם זאת מתוארת התלקחות - היאחזותה בקרבן; העם מופתעים הפתעה גמורה מן הנס שאירע, ותגובתם היא "וישתומם כל העם מסביב", וזאת בניגוד לחנוכת שלמה, בה לא מתוארת הפתעה בוודאי שלא השתוממות; לאחר  ההתבטלות בנפילת הכהנים והעם על הפנים, מתעוררים הכהנים לשיר בהלל ולהודות לה'. השירה מגלמת העצמה אנושית של הכהנים. בניגוד לבית ראשון בו הפסגה הייתה הודאה.

בניגוד לחנוכת שלמה, שעדיין הייתה קיימת בה נוכחות גבוהה של א-להים, בבית שני - א-להים מפנה מקום, והחלל בו נתון העם - מאפשר ביטוי אנושי רחב יותר.

 

סוף דבר

עיון זה נפתח בתיאורו של היום השמיני - באש היוצאת מלפני ה' ואוכלת על המזבח - נוכח העם. שאלנו - מה מקופל בחנוכת המשכן, המתמקדת במזבח, ובאש הא-להית היורדת על גביו? ויצאנו ל'מסע' בעקבות המזבח. ערכנו היכרות עמו - בהנגדה לארון הברית, ועמדנו על תכונתו כמי שמגלם את העבודה נוכח 'רשות גבוה' במקדש, נוכח המקום שהוא 'שלו'. האדם בא אל מקומו של א-להים, ומוסר לו את 'שלו'. בהתאמה - אש יצאה מלפני ה' ואכלה את הקרבן - במעמד החניכה, אספה אותו אליה, ואישרה כי רוצה הא-להים בקרבנו של האדם.

עוד הערנו על קיומן של שלוש חנוכות מקדש נוספות במהלך ההיסטוריה. הנחנו כי הצורה בה מופיע א-להים בכל אחת מהן, מעידה על השינוי במהותה של העבודה במקדש מתקופה לתקופה. בנקודת המוצא המוקד הוא בהתבטלות נוכח א-להים, ומשלב לשלב מודגשת ההעצמה לאדם ולחלקו במעמד. שינוי זה הוא קצה חוט לסיפור אודות תהליך של הבשלה המתחולל בעולם. במובן זה, מיוחד הוא המעבר אל החנוכה האחרונה - בתקופת החשמונאים, בה מתקיימת החנוכה - במנורה, והיא מגלמת לא את האש האוכלת, כי אם את האש המאירה, לא את האש הא-להית הנבדלת מן העולם כי אם את אש הדיוט המתברכת בברכת שמים.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמעון קליין, תשע"ה

עורך: מתנאל בן אבי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

**********************************************************

*

 

 



[1] עיון זה יתמקד בירידת האש על גבי המזבח בחנוכת המשכן, במקדש שלמה, בבית שני, ובבעירתה באש המנורה - ברביעית. הלימוד לא יכיל התייחסות לציר נוסף, המתרחש במקביל, במהלכו השוכן בא אל הבית בדמות ענן הממלא את הבית:  "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:  כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:(שמות מ', ל"ד-ל"ח). תיאור דומה נזכר גם בספר מלכים: "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה': וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה': אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל" (מלכים א ח', י"א).

[2] בעיוננו לפרשת צו (בפרק 'קרבן מהו') הערנו על העובדה שבספר ויקרא לא מתוארת 'העברת רשות' אל הקדש, מכיוון שנקודת המוצא בספר היא - שהכל של א-להים. העברה שכזו נלמדת מפסוקים בספר דברים (ראה שם הערה 4), והיא קיימת בהרחבה גדולה בתורה שבעל פה המדברת על הקדשתו של הקרבן.

[3]קרבן משמש כתמורה לאדם - בסיפור העקידה, בו האיל מוקרב כעולה תחת יצחק: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" (בראשית כ"ב, י"ג); גם סיפור מותם של נדב ואביהוא, מקבל משמעות דומה: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"
( ויקרא י', ב').

[4] "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא ב', י"א);  לצד השאור נזכר הדבש, ושניהם מנוגדים למידת ההתבטלות המאפיינת את עבודת המזבח.

[5]המחשה לעיקרון זה: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שם, ג'). העם מצטווה לזכור את יציאת מצרים בהקשר לחוזק היד שחוללה אותה. 'יד ה'' פירושה 'מעשה א-לוהים' או - פועלו. 'חוזק יד ה'' פירושו - מעשה א-להי 'חזק', שאינו תלוי או נשען על חוקי הטבע וסדריו. משל לאב האוחז בידו בבנו והולך עמו, בדרך ובקצב שהאב מכתיב. הבן מניע את רגליו וגופו, משתף פעולה, אבל באמת, 'ידו החזקה' של האב מניעה אותו. יציאת מצרים מגלמת את המעשה הא-להי הבלתי תלוי, שבלעדיו לא היה העם יוצא משעבוד מצרים. האיסור הנגזר מכך הוא - "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ", המתפרש כחזרה אל המעשה
הא-לוהי שאינו תלוי בנסיבות העולם. אות וסימן לחוזק ידו של א-להים.

[6]בתורה: "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כ"א, י"ד) - את ההורג במזיד המזבח אינו קולט. ובנביא: אדוניהו חושש שמא יהרגהו שלמה אחיו לאחר שהומלך,  אוחז בקרנות המזבח, ואכן הוא ניצל בשל זאת: "וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה לֵאמֹר הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר יִשָּׁבַע לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִם יָמִית אֶת עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב: וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל לֹא יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה וְאִם רָעָה תִמָּצֵא בוֹ וָמֵת: וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּרִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וַיָּבֹא וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹמֹה לֵךְ לְבֵיתֶך" (מלכים א', א', נ'-נ"ג); גם יואב בן צרויה נוקט בדרך דומה, לאחר שהשתתף במרד: "וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (מלכים א' ב', כ"ח). למעשה, מכיוון שיואב הרג במזיד שני שרי צבא, קרנות המזבח אינן מצילות אותו, כפי הכתוב בשמות כ"א, י"ד (כך פירשו חכמים במדרש במדבר רבה כ"ג, י"ג). בתורה שבעל פה הורחבה ההלכה גם לכהן בזמן עבודתו, שהמזבח מצילו.

[7] בדומה לחוק הבינלאומי כיום, לפיו הבריחה אל שגרירות זרה מקנה לאדם חסינות.

[8]מקור לכך במקרא: "וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים: כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו מִלְמָעְלָה: וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'" (מלכים א ח', ו'-י'). בפרשת העלאת הארון מכנים הפסוקים את ה' בשם - 'יושב הכרובים' - "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר  נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו" (שמואל ב' ו', ב'). ובמדרש: "ראה מה הארון חביב שהמשכן כלו לא נעשה אלא בשביל הארון שהשכינה בתוכו וכל הנסים שהיו נעשים לישראל בארון היו נעשים לפי שהשכינה בתוכו, ראה מה כתיב בו: "וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (במדבר י) והיה הורג נחשים ועקרבים ושורף את הקוצין והורג שונאיהן של ישראל... ראו כמה נסים בארון ולמה שהשכינה והתורה היתה בתוכו, וכל מקום שהתורה שם השכינה שם עמה, שנא' (מלאכי ג) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע" לפיכך חביב הארון מכל כלי המשכן (מדרש תנחומא ויקהל סימן ז).  

[9] ובמימוש: "וּבְבֹא   מֹשֶׁה   אֶל  אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר  אֵלָיו" (במדבר ז', פ"ט).

[10] "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה: וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (שם י', ל"ג - ל"ו).

[11] ראה עיוננו על כך בהרחבה בפרשת במדבר.

[12] ספר מלכים מתעלם מאירוע זה, ותחת זאת הוא מתמקד בענן המלא את הבית: "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה': וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה': אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל" (מלכים א ח', י"א). דומה שההתעלמות מהווה ביטוי לעיקרון שיצוין בפרק 'סוף דבר'.

[13] דומה שההתעלמות המקראית מאירוע זה מצביעה על מיקוד אחר שהמקרא משווה למעמד זה בימי עזרא - לא של נס אלא של טבע. עוד ראה הערה קודמת.

[14] בניגוד לשלוש החנוכות הראשונות (משכן, מקדש שלמה ובבית שני), בהן נבנה מקדש חדש, כעת מדובר על חניכה בעקבות חילול המקדש והשבתת העבודה בו. יחד עם זאת, ספר המכבים משווה את חנוכת החשמונאים לחנוכה בתחילת בית שני: "כיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח" (מכבים א' בפסקה שהובאה לעיל). עוד יש להעיר על הסמליות שבשמונת הימים: נס חנוכה מבטא את חידוש העבודה במקדש והוא מתחולל במשך שמונה ימים. קשה שלא לזהות קשר בין שמונה אלו לבין שבעת ימי המילואים והיום השמיני החותם את ימי חניכת המשכן.

[15] "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת " (במדבר ח', ב'). הנר והאור משמשים בספר משלי משל למצווה ולתורה: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו', כ"ג).

[16] תקופת בית שני, החל מימי החשמונאים, היא תקופה הרת משמעות בהתפתחות ובהשתלשלות תורה שבעל פה. חלק גדול ממורשת התנאים בתחום מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה התגבשה והתבררה בתקופה שלאחר מרד החשמונאים. המרד - בישר את חידוש השלטון היהודי, ואיפשר את ההתפתחות, ובהתאמה - חנוכת המקדש הצביעה על מרחב העבודה החדש המונח לפתחו של הדור - החכמה וההתחדשות הרוחנית בעיצובה של תורה שבעל פה.

[17] ההבדלים הם רבים, ואנו נדלה מדגם המשתקף מן הפסוקים שהוזכרו קודם לכן. הראשון: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים:  וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט', כ"ב – כ"ד).

השני: "וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַבָּיִת: וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לָבוֹא אֶל בֵּית ה' כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה': וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה' עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְהַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי ה'" (דהי"ב ז, א - ד).

[18] כך עולה משורה של מדרשים המתארים את מקום האש ששרפה את נדב ואביהו כמי שיצאה מקדש הקדשים. דוגמא:  "ותצא אש מלפני ה' מלמד שיצא אש מבית קדשי הקדשים ושרף נשמתם, אבא יוסי בן דוסתאי אומר שני חוטים של אש יצאו מבית קודש הקדשים ונחלקו לארבעה ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה..." (ספרא שמיני פרשה א', ל"ד). המילים 'ותצא אש מלפני ה'', חופפות לגמרי לתיאור הראשון בו יוצאת האש ואוכלת את העול ואת החלבים.

[19]עיין ציטוט מחשמונאים ב' בפרק 'שלוש חנוכות נוספות'.