חנוכת מקדש שלמה

  • הרב אוהד פיקסלר

בדיוננו על סוגיית נישואין במועד עסקנו במקור ההלכה האומר כי "אין מערבין שמחה בשמחה". ראינו את דברי הגמרא, שלומדת זאת מחנוכת מקדש שלמה אשר התחילה מספר ימים לפני יום הכיפורים והסתיימה לפני סוכות. כלומר,העם חגג את חנוכת המקדש בנפרד ואת חג הסוכות בנפרד – "שמע מינה: הני לחוד, והני לחוד"; הטעם הוא "משום שאין מערבין שמחה בשמחה" – אין לערב את שמחת חנוכת המקדש עם שמחת חג הסוכות.

בעקבות לימוד זה הגמרא ממשיכה לדון בחנוכת בית המקדש הראשון ומביאה הלכות ומדרשים על ימים אלו. השבוע נלמד את סוגיית הגמרא העוסקת בחנוכת מקדש שלמה ובמדרשים שנאמרו על אירוע משמעותי זה.

 

אכילה ביום הכיפורים

אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים, והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה, יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.                                        (ט,א)

מן הפסוקים במלכים א' (פרק ח) ובדברי הימים ב' (פרק ז), עולה ששבעת ימי חנוכת המקדש החלו יומיים לפני יום הכיפורים. המדרש קובע שבאותה שנה לא קיימו ישראל את יום הכיפורים כמצוותו, ואפילו להיפך – חגגו ביום זה. המדרש אינו אומר בפירוש האם רק נמנעו מלצום או שמא גם עשו מלאכה. עם ישראל, מצדו, דאג האם נהג בדרך הנכונה, ולכן יצתה בת קול שפשטה את הספק: הנהגה זו הייתה ראויה.

יש פרשנים שלא קיבלו את דברי המדרש והציעו על פי הפשט שעם ישראל צם גם באותה שנה:

ואף על פי שעשו שבעת ימי חנוכה קודם חג הסכות ויום הכפורים בכללם ואפשר שאותו היום לא אכלו שהרי מצוה להתענות ובכרת האוכל בו ואף על פי שאומר כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים ובכל יום היו מקריבים זבחי שלמים הקריבו השלמים גם אותו היום אבל לא אכלום באותו היום עד הלילה ומחרתו. (רד"ק על מלכים א ח, סה)

בהמשך, מביא רד"ק מביא גם את דברי המדרש, אך נראה שהוא סובר שזה אינו הפשט. בדרך זו כותב גם האבן עזרא על פרשת הנשיאים:

ביום השביעי יש אומרים, כי בשבת הקריבו, והיא הוראת שעה, ויש אומרים, כי היום הוא שביעי לחנכת המזבח. והמכחישים אמרו, כי לא היה תחלת החנוכה יום ראשון לשבוע, וזה לא יועיל, כי לא יתכן שלא יהיה שבת בין שנים עשר יום, והנכון בעיני, כי הוא כפירוש השני בעבור זבח השלמים וכן ביום השביעי בהקפת יריחו, וכן ז' הימים בחנכת הבית, בעבור יום ענוי נפש.

                                                       (במדבר ז,מח)

לא כל הפרשנים קיבלו את דברי המדרש והגמרא, אלא נצמדו לפשט הוראת התורה שאין לעשות מלאכה ולאכול ביום הכיפורים. בשיעור זה נבחן את דברי המדרש המחדש כי בשנה זו לא התקיים יום הכיפורים כהלכתו.

 

מה דוחה שבת ומועד

אחרי שהגמרא הסיקה שבני ישראל אכלו ושתו ביום הכיפורים של אותה השנה, הגמרא דנה מהיכן היתר זה נלמד:

מאי דרוש? אמרו: קל וחומר; ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם, וקרבן יחיד - דוחה שבת, דאיסור סקילה, מקדש, דקדושתו קדושת עולם, וקרבן צבור, ויום הכפורים דענוש כרת - לא כל שכן? - - אלא אמאי היו דואגים? -התם - צורך גבוה, הכא - צורך הדיוט. הכא נמי, מיעבד - ליעבדו, מיכל לא ניכלו ולא לישתו! - אין שמחה בלא אכילה ושתיה. ומשכן דדחי שבת מנלן? אילימא מדכתיב "ביום הראשון... וביום השביעי" - דלמא שביעי לקרבנות! - אמר רב נחמן בר יצחק... יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

עם ישראל למד את ההיתר שלא לקיים את יום הכיפורים כרגיל מקרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן. היתרון של חנוכת המקדש הוא כפול: קרבן ציבור ולא קרבן יחיד, וכן שהמקדש קדושתו קדושת עולם. המקור לכך שהנשיאים הקריבו את קרבנם גם בשבת הוא מכך שמופיע שהקריבו אותו בכל יום – כולל היום השביעי. הגמרא אינה מקבלת את האפשרות שמדובר ביום השביעי להקרבה ודילגו על שבת, אלא מבינה שמדובר בספירה לפי סדר הימים ממילא הקריבו גם בשבת.

כידוע, נפסק להלכה שקרבנות ציבור דוחים את השבת, שהרי בזמן המקדש היו מקריבים את קרבנות התמיד והמוספים בשבתות ובמועדים. הלכה זו עמדה במחלוקת עם הכתות בימי בית שני[1], וההלכה המקובלת תומכת בפשוטו של מקרא המוסיף את קרבן מוסף על קרבן התמיד הקבוע בכל יום. חכמים הסתפקו לגבי הקרבת קרבן הפסח בשבת (פסחים סו,א) עד שהלל הכריע שהוא דוחה את השבת מגזרה שווה של המילה 'במועדו': למרות שהפסח הוא קרבן יחיד, התורה הדגישה שהוא קרב במועדו בדומה לקרבן התמיד.

אם כן, בדברי הגמרא אנו מוצאים חידוש נוסף: גם קרבנות הנשיאים שהם קרבנות יחיד דחו את השבת. ניתן להציע שני הסברים מדוע נפסקה ההלכה כך:

1.                    קרבנות אלו לא נחשבים קרבנות יחיד אלא קרבנות ציבור. אמנם הנשיא מביא אותם, אך הם חלק מתהליך חנוכת המשכן ומייצגים את כלל השבט, ועל כן הם נחשבים כקרבן ציבור[2].

2.                    קרבנות אלו אמנם נחשבים לקרבנות יחיד, אך יש לדמות אותם לקרבן הפסח. כלומר, לקרבנות אלו יש ימים מסוימים שנחשבים למועדם ולכן הם דוחים את השבת.

 

דברי הגמרא מתאימים יותר לאפשרות השנייה, היות והגמרא מכנה את קרבנות הנשיאים "קרבנות יחיד". אך יש לשים לב שהגמרא לא משווה את עניין דחיית השבת את קרבנות הנשיאים למעשה עם ישראל בחנוכת משכן שלמה, ונראה שיש חידוש באכילה ושתייה ביום הכיפורים.

הגמרא מדגישה שהיה צורך בהתערבות אלוקית בהכרעה שחגיגת חנוכת המקדש דוחה את השבת. נראה שיש מספר הנחות לא פשוטות בלימוד שהגמרא הציעה למעשה זה:

·                     הגמרא מניחה שקרבנות חנוכת המקדש הם קרבנות ציבור. אך כאן לא מדובר על הקרבה במקדש אלא על אכילה של עם ישראל בירושלים. יתכן ובחנוכת המקדש כל ירושלים הייתה כעין מקדש, וגם האכילה של עם ישראל הייתה לרצון – כמו קרבן.

·                     לא מוזכר בגמרא בפירוש שעם ישראל דחה את יום הכיפורים בנוגע לאיסור מלאכה[3]. נראה כי ההנחה בגמרא היא שאיסור אכילה ושתייה ביום הכיפורים זהה לאיסור מלאכה. לכן, כמו שעבודת הקרבנות דוחה איסור מלאכה היא דוחה גם אכילה ושתייה[4].

 

האחרונים נחלקו האם עם ישראל גם עשה מלאכה באותו יום הכיפורים או 'רק' אכל ושתה. בהנחה שאנו מקשרים את איסור מלאכה ואיסור אכילה ושתייה יחדיו בדין עינוי, נראה שאין לחלק ושניהם הותרו בחנוכת המקדש. אך יש שלא הבינו בדרך זו, וכפי שכותב ה"משך חכמה":

כל מלאכה לא תעשו, חקת עולם לדרתיכם - הנה כפל הציווי במלאכה ובתענית, וכתב "חוקת עולם לדורותיכם" בתר מלאכה, ולא אחר הציווי להתענות. ונראה דמרמז ליום הכיפורים שנתחנך המקדש שעשה שלמה, שאז לא התענו ביום הכיפורים, כמבואר פרק קמא דמועד קטן, ולא היה נוהג רק איסור מלאכה לבד, ואין "חק עולם" רק למלאכה, "ולדורותיכם" אינו בתענית. (ויקרא כג,לא)

 

בין יום הכיפורים לחנוכת המקדש

הגמרא מתארת כי יום הכיפורים נדחה מפני חנוכת המקדש. היום בו אנו רגילים לאווירה מיוחדת של צום, תפילה ועמידה לפני ה' החליף את אופיו ליום חג של אכילה ושתייה. אך במבט נוסף ניתן לראות מספר קווים המקשרים בין חנוכת המקדש ובין יום הכיפורים.

כידוע, התורה מקשרת בין יום הכיפורים ובין היום השמיני לחנוכת המשכן שבו נהרגו שני בני אהרן. פרשת יום הכיפורים נאמרה בתורה עם הכותרת של 'אחרי מות', והפרשה מתארת את הדרך הנכונה בה ניגשים הכהנים אל הקודש, כאשר אנו מוצאים דמיון רב בין חנוכת המקדש הראשון וחנוכת המשכן. בתחילת פרק ז' בדברי הימים ב' אנו קוראים:

וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַבָּיִת: וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לָבוֹא אֶל בֵּית ה' כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה': וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה' עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְהַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי ה':                   (א-ד)

ירידת האש מהשמים ואכילת העולות והזבחים מזכירה לנו את מעמד היום השמיני, יחד עם כריעת העם הרואה מעשה זה:

 וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (ויקרא ט,כד).

 

אי היכולת של עם הכהנים להיכנס לבית המקדש מזכירה לנו את סיום ספר שמות, ואת אי היכולת של משה להיכנס למקדש:

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן          (מ,לד-לה)

נראה שיש דמיון נוסף בין הימים, והוא בעמידה לפני ה'. מתואר בפסוק ד' בדברי הימים כי המלך והעם זובחים לפני ה'. כך גם מתואר בפרשת שמיני, שאהרן הניף לפני ה' (ויקרא, פסוק כא), וכך גם הפסוק העומד בבסיס יום הכיפורים: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ (שם, טז, ל).

אם כך, גם בחנוכת המקדש וגם ביום הכיפורים ישנה עמידה לפני ה'. בדומה ליום כיפור, עם ישראל ראה בחנוכת המקדש את ה' נגלה לפניו כמו ביום השמיני לחנוכת המשכן. אופי היום שונה מיום הכיפורים שהרי אין זה יום סליחה וכפרה, אך העמידה לפני ה' מתקיימת גם בדרך זו. יתכן ובשל כך היה ניתן לאכול ולשתות ביום זה. שלמה המלך והחכמים הבינו שניתן להשיג מטרה זהה ליום הכיפורים בדרך שונה בשנה ההיא: ניתן להגיע לעמידה לפני ה' ולהתחטא לפניו בחנוכת המקדש.

אך עם ישראל היה מוטרד מכך שלא צמו באותה שנה ביום הכיפורים. המדרש ממשיך ואומר שהקב"ה מחל לעם ישראל על כך, ומסביר מנין הדבר נלמד:

ומנלן דאחיל להו - דתני תחליפא: "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו". לאהליהם - שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה, שמחים - שנהנו מזיוהשכינה, וטובי לב - שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר, על כל הטובה - שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

 

פתחו שערים

הגמרא ממשיכה ומספרת על אירוע נוסף שאירע בחדרי חדרים בחנוכת המקדש:

"לדוד עבדו ולישראל עמו בשלמא לישראל עמו" - דאחיל להו עון יום הכפורים, אלא לדוד עבדו מאי היא? - אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה, אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה. פתח ואמר: "שאו שערים ראשיכם" וגו' ולא נענה. כיון שאמר (דברי הימים ב' ו') "ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך" - מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה וידעו הכל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון.

את דברי הגמרא יש לבחון ממספר כיוונים, לדוגמא: מניין הסיקו שפתיחת ההיכל ארעה בזכות דוד? מדוע שלמה לא היה ראוי לחנוכת המקדש? מי הם אותם שונאי דוד? ועוד.

נראה שאזכור דוד בסיום תיאור חנוכת המקדש הדגיש את חשיבותו, למרות שהוא לא זכה למעמד זה. הפסוק בתחילת הקטע בגמרא שמקורו בפרשייה במלכים מדגיש את משמעות דוד ביום זה, ולא את חשיבות שלמה. כאשר משווים את תפילת שלמה בספר מלכים ותפילתו בספר דברי הימים רואים ייתור של פרשייה בספר דברי הימים:

וְעַתָּה קוּמָה ה' אֱלֹהִים לְנוּחֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ כֹּהֲנֶיךָ ה' אֱלֹהִים יִלְבְּשׁוּ תְשׁוּעָה וַחֲסִידֶיךָ יִשְׂמְחוּ בַטּוֹב: ה' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ:                                                                               (ו,מא-מב)

חז"ל דרשו את פשט הפסוקים והבינו שיש כאן תחינה, ושארון הקודש נפתח בזכות חסדי דוד. נראה שניתן לקשר זאת למספר עקרונות העולים מיום הכיפורים, נושא תחילת הדרשה.

חז"ל מלמדים אותנו כי במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. האפשרות של התשובה היא החידוש הגדול של יום הכיפורים. האדם יכול להתעלות מהחטא ולהגיע לרמה גבוהה אף יותר. כלומר, בעמידה לפני ה' דווקא מעלת התשובה היא הפותחת את שערי ההיכל. במבט אנושי לא ניתן לדעת האם נעשתה תשובה שלמה ואמיתית, ולכן אנשים נשארו בספק לגבי דוד. אך ה' הבוחן כליות ולב יודע ורואה ללבב ומוחל לאדם הראוי לכך.

בנוסף לכך, כידוע ביום הכיפורים אנו מתפללים ומזכירים את זכות האבות. כל אדם צריך לזכור שהוא לא בא בתפילה מכוח עצמו אלא כחלק ממסורת ישראל. שלמה לא הקים את הממלכה לבדו, אלא הוא נשען על מעשי דוד אביו. באופן עקרוני דוד היה ראוי לבניין המקדש, אך בגלל מלחמותיו וחטאיו לא זכה לכך. אך בכל זאת, המקדש נקרא על שמו והוא חלק מבנייה זו.

 



[1]      ראה לדוגמא בספרו של פרופ' שיפמן – 'הלכה, הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה', עמוד 131.

[2]      יש שהסבירו כך גם בנוגע לקרבן פסח, שהוא כעין קרבן ציבור.

[3]      האחרונים דנו האם עם ישראל גם עשה מלאכה, וראה בעניין זה לדוגמא הרב א"י אונטרמן, 'עיונים בהלכות יום הכיפורים', שנה בשנה, תשכ"ג, עמ' 142-143.

[4]      ראה בנוגע ליחס בין האיסורים בדברי הרב סולובייציק בתוך 'שיעורי הגרי"ד- עבודת יוה"כ' עמוד קנג, וכן בדברי מו"ר הרב ליכטנשטיין בתוך "באר מרים על יום הכיפורים", עמוד 98.