חסד, משפט וצדקה | השלמות העליונה – ידיעה או עשייה מוסרית?

נסיים את לימוד המורה בסוגיה התופסת מקום מרכזי בשני הפרקים האחרונים בו. בשיעור הבא נערוך מעין סיכום של המסע שעשינו אל צפונותיו של הספר הנפלא הזה.

א. מהם "חסד", "משפט" ו"צדקה"

בפרק נג מן החלק השלישי במורה חזר הרמב"ם לדיונים הלשוניים המאפיינים כל כך את חלקו הראשון של הספר. בפרק זה הוא מבהיר שלושה מושגים: חסד, משפט וצדקה.

"חסד" הוא "ההפלגה בכל דבר שמפליגים בו; ומשתמשים בביטוי זה יותר להפלגה בהעתרת טובה יתרה", כלומר: "חסד" משמעו הגזמה מעל השיעור ההכרחי, ובייחוד בכיוון חיובי. כדוגמה לכך כתב הרמב"ם שעצם בריאת העולם היא חסד של הקב"ה, שהרי 'לא הגיע' לעולם להיברא. יש כאן עשיית טוב שמושאהּ לא היה זכאי לה על פי שורת הדין.

המילה "צדקה" נגזרת מ"צדק", אך יש ביניהם הבדל: צדק הוא לתת לכל אחד את המגיע לו; צדקה היא כשאדם מסייע, בגלל אופיו הטוב, לאדם אחר, שאין לו זכות לדרוש סיוע. ובכל זאת, גם הצדקה, יש בה מן הצדק, כי על ידי עשיית צדקה אתה נותן לנפשך שלך את המגיע לה; אתה עושה צדק עם עצמך. אדם שעושה צדקה זוכה במידות טובות, ובכך מתקן את נשמתו.

"משפט" הוא עשיית צדק ומיצוי הדין עם אדם מסוים, "אם טובה, אם עונש".

התורה מתארת את הקב"ה בתארים משפט, צדקה וחסד: "שֹפט כל הארץ" (בראשית י"ח, כה), "צדיק וישר" (דברים ל"ב, ד), "רב חסד" (שמות ל"ד, ו). וכבר הדגיש הרמב"ם בחלק הראשון של הספר, שאין תארים אלו מתארים את עצמותו של הקב"ה, אלא רק את פעולותיו. ואת הפעולות הללו צריך האדם לחקות.

ב. שלמויות האדם

בפרק נד, הפרק האחרון במורה, הרמב"ם עובר לדון בשלמויות האדם. זה לשונו: "הפילוסופים הקדומים והמאוחרים הבהירו שהשלמויות המצויות לאדם הן ארבעה מינים". נמנה את ארבע השלמויות כסדרן.

א.  שלמות הקניין, היינו: רכישת חפצים נאים ומוצלחים. "בכלל המין הזה שיהיה האדם מלך גדול". הרמב"ם ניתח את המצב האנושי הזה באזמל חד, וקבע שזוהי שלמות פחותה. אם אדם הוא עשיר מאוד, אין זה אלא "יחס כלשהו, שרוב ההנאה ממנו היא דמיון גרידא, כלומר, שזה ביתי וזה עבדי וממון זה ממוני". במילים אחרות: גם מיליונר אוכל רק ארוחת בוקר אחת. מלבד היותה שלמות מדומה, שלמות זו היא גם חיצונית: כשאדם מתעשר, חשבון הבנק שלו משתנה, אך מהותו אינה משתנה כלל. "אף אם יתמיד קניינו זה בידו במשך כל חייו, אין הוא משיג לו בעצמותו שום שלמות כלל". ועוד, ששלמות זו היא "דבר שאינו מתמיד".

ב.  שלמות הגוף כבר קשורה יותר בעצמותו של האדם. אך גם אותה אין לראות כתכלית הסופית של האדם, אלא כאמצעי בלבד, מפני שאין היא נוגעת למהות המיוחדת לאדם – השכל – כי אם לגופו בלבד. הרמב"ם מעיר בלעג ש"אפילו יגיע כוחו של אדם לשיא, כוחו לא ישווה לכוחו של פרד חזק, כל שכן לכוחו של אריה או לכוחו של פיל". מכאן תוכחה מגולה ל"תרבות בריאות הגוף" של ימינו: חשוב מאוד לשמור על גוף בריא בהתעמלות ותזונה נכונה; אך בריאות הגוף אינה יכולה להיות תכלית סופית – עליה לשרת תכלית נעלה יותר.

ג.   שלמות האופי. שלמות זו הרמב"ם מעריך. לדעתו, "רוב המצוות אינן אלא כדי להשיג מין זה של שלמות". אך גם שלמות זו אינה תכלית לעצמה; "מין זה של שלמות אף הוא רק הכנה לזולתו, ואינו תכלית בפני עצמה". מדוע? "מפני שענייני המוסר כולם אינם נוגעים אלא למה שבין אדם לחברו... שהרי אם תניח שאדם לבדו ואין לו שיג ושיח עם איש, תמצא שמידות האופי שלו מובטלות ומושבתות, אין בהן צורך ואין הן מביאות אותו כפרט לידי שלמות בשום דבר". דומה כי אין כוונתו ששלמות המידות אינה מועילה כלל לאדם המעולה (אלא רק לאחרים הנהנים מטובו). הרי רק בפרק הקודם ראינו שהנוהג בצדקה עושה צדק עם נפשו שלו. כנראה כוונתו שהמידות הטובות נחוצות לאדם המיטיב ולחֶברתו רק מפני שקיימת חברה. מאחר שיש אנשים אחרים, נדיבות היא תכונה מועילה, המשפרת הן את חיי הנדיב עצמו (ואף מקדמת אותו לקראת השלמות האחרונה) הן את חיי הסובבים אותו. אבל לוּ לא היו אחרים, הייתה הנדיבות תכונה מיותרת לחלוטין, שלא הייתה באה לידי ביטוי כלל. שלמות המידות היא תכונה חברתית במהותה, שמתבטאת רק בהקשר חברתי, ומשום כך אינה התכלית הסופית.

ד.  שלמות השכל היא, לדעת הרמב"ם, השלמות האנושית האמתית. זו שלמות המתייחדת לאדם באשר הוא אדם, ולא באשר הוא בעל חיים, ונוגעת לאדם כאינדיבידואל, ולא למערכת החברתית שלו. בעיקר דיבר הרמב"ם על ידע שכלי בתחום המטפיזיקה.

הרמב"ם טוען שסדר העדיפויות הרצוי נזכר כבר בספר ירמיהו (ט', כב–כג): "כֹּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ; כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי". 'חכמה' כאן משמעה מידות אופי מעולות; גבורה – שלמות הגוף; עושר – שלמות הקניין. ובכל אלו אין להתהלל, כי אם ב"הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי", היינו: בידע המטפיזי, שהוא השלמות השכלית האמתית. והוא מוסיף שאפילו "מעשי התורה כולם... וכן כללי המוסר" – גם הם משרתים את התכלית הסופית, שהיא הידע המטפיזי.

ג. ה' – עושה חסד, משפט וצדקה

כאן מגיע הרמב"ם לנקודה חשובה ביותר. הרמב"ם מוסיף ומצטט את סופו של הפסוק בירמיהו: "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה' ". הרמב"ם מדייק מהפסוק שידיעת ה' נרכשת בהכרת מעשיו ("אֲנִי ה' עֹשֶׂה" וכו'). דיוק זה הולם את גישתו של הרמב"ם, שאי אפשר להכיר את מהותו של הקב"ה, אלא רק את פעולותיו. עוד אנו למדים מהפסוק איך לאפיין את פעולותיו של הקב"ה בהנהגת העולם: מעשי חסד, משפט וצדקה. מתוך לימוד הפיזיקה, הנהגת הטבע, אפשר ללמוד את מידותיו הטובות של א‑לוהים. מהפסוק משתמע גם שה' פועל באופן זה "בארץ", ולא עזבה השגחתו את העולם כטענת "עזי פנים". הסיום – "כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי" – מורה, לדעת הרמב"ם, כי הקב"ה רוצה שנממש בעצמנו חסד, משפט וצדקה בארץ, מתוך הידמות אליו. והוא מסכם:

התכלית שאותה ציין בפסוק זה היא אפוא שהוא הבהיר ששלמות האדם שבה יתפאר באמת היא מדרגתו של מי שהגיע להשיג את הא‑ל יתעלה כפי יכולתו, ויודע כיצד היא השגחתו בברואיו בהביאו אותם לידי מציאות ובהנהיגו אותם. לאחר אותה השגה, אותו אדם יתכוון בהתנהגותו תמיד לחסד, משפט וצדקה, מתוך הידמות אל מעשיו יתעלה, כפי שהסברנו מספר פעמים בספר זה.

פסקה זו מפתיעה מאוד. זוהי פסקת התוכן האחרונה בספר; אחריה באה רק פסקת סיום כללית. והנה, הרמב"ם מדגיש כאן דווקא את ההתנהגות המוסרית כתכלית שאליה שואף הקב"ה לכוון את האדם. לכאורה משמע מכאן שהיעד הסופי של האדם אינו השלמות השכלית; מתוך השלמות השכלית יגיע אדם להכרת ה', ואז ישאף לחקות בפעולותיו את מעשי ה', כפי שהבין מתוך הכרתו. כך עולה גם מדברי הרמב"ם בתחילת הפרק: "מהאדם נדרשת בתחילה ידיעת התורה. לאחר זאת נדרשת ממנו חכמה. לאחר זאת נדרש ממנו מה שמוטל עליו מהלכתה של התורה, כלומר להקיש מה ראוי שיעשה". הכרת מעשי ה' בטבע מובילה את האדם לחקות אותם בהתנהגות מוסרית. יוצא מכאן שההכרה השכלית משרתת את השלמות המוסרית, שהיא התכלית הסופית באמת. וזה ההפך הגמור ממה שלמדנו בפרק זה עצמו, ששלמות השכל עולה על שלמות האופי והמידות, וכדברי הרמב"ם במקומות רבים אחרים (לדוגמה בחלק ג פרק כז: "ברור שבשלמות אחרונה זאת אין מעשים ולא מידות, אלא היא דעות בלבד").

לקושי זה ניתן למצוא שתי תשובות עיקריות אצל פרשני הרמב"ם וחוקריו. אפשרות אחת היא שהמוסריות אינה חלק מהשלמות האישית של האדם, אלא חלק מייעודו החברתי והמדיני. לאדם החכם יש חובה חברתית-פוליטית, ועליו לחזור אל העם ולהדריך אותם.[1] וכבר עמדנו בהרחבה על עמדתו של הרמב"ם שמנהיגי המדינות צריכים להידמות לא‑ל במידותיו; שהנביא, משהשיג שלמות שכלית, מיועד להנהיג את המדינה; ושדבר זה הוא אחד ההבדלים בין הנביא לבין הפילוסוף, הנעדר מחויבות חברתית.

אפשרות שנייה היא שמוסריות הנובעת מידיעת ה' בשלב העילאי שלה היא בדרגה נעלה יותר ממוסריות הקודמת לשלב זה.[2] מוסריות שלפני דרגת השלמות העליונה נחותה מן ההכרה השכלית; אבל באדם שהגיע לשלמות העליונה, המוסריות היא מעל ההכרה השכלית. אמנם גם המצדדים בגישה זו מודים לעתים שאין ברור לגמרי כיצד יבאר הרמב"ם את ערכה של מוסריות זו – במה היא שונה מן המוסריות של ההמון, ולמה היא נעלה על הידיעה עצמה.[3]

דוד הרטמן[4] הזכיר בהקשר זה דברים שראינו בשיעור הקודם על משמעות ההלכה. עבור משיגי האמיתות, ההלכה משנה את פניה: שוב אין היא כלי להשגת הדעות הנכונות, כי אם ערך בפני עצמו של ריכוז הכוונה בה'. כיוצא בזה, טען הרטמן, הופכת גם המוסריות לערך בפני עצמו עבור האנשים שבדרגה זו. אמנם יש בפירוש זה קושי מסוים. הרמב"ם דן במפורש בכוחה של ההלכה להוביל לריכוז המחשבה בה'. לְמה מובילה המוסריות? כמובן – להידמוּת לה'. אך לָמה להידמוֹת לו? האם זו תכלית סופית לעצמה? קצת קשה לומר כן, שהרי כבר ראינו לעיל שהרמב"ם רואה את ההידמוּת לה' רק כאמצעי לקבל מידע על דרך החיים הנכונה, ולא כתכלית לעצמה. בעיני הרמב"ם, התכלית היא שלמות אישית הכרוכה בדבקות בה'. כיצד משתלבת בתכלית זו ההידמות לה' במעשי מוסר? יש מקום לומר שכאן משנה גם ההידמות את משמעותה, ואינה רק מקור של אינפורמציה, אלא דרך חיים. אך דבר זה אינו ברור דיו.[5]

סיומו של מורה נבוכים נותר מצועף ומוסווה, כמוהו כספר כולו. ובכל זאת, מסר אחד עולה ממנו בבירור ובחדות: בין שהן חלק מן השלמות האישית בין שהן חובה חברתית, ההתנהגות המוסרית והאחריות החברתית תופסות מקום מרכזי בחייו הרוחניים של איש המעלה, האדם שהגיע לדרגה העליונה של השלמות. הרמב"ם בחר לסיים את ספר המורה בקריאה לאנשי המעלה לא להתעלם מחובתם כלפי בני החברה שלא הגיעו לדרגתם.

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב חיים נבון, תשע"ב ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org   משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]   לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php	* * * * * * * * * * * * * * *
*	**********************************************************	*