חסרונו של המקדש

  • הרב איתיאל גולד

חסרונו של המקדש

בימים אלו, ימי בין המצרים, אנו מתאבלים על חורבנו של המקדש. אין זה סוד כי תחושת האבל שאמורה לאפוף אותנו, לא תמיד אכן קיימת. הסיבה לכך היא פשוטה - כבר שנים רבות עם ישראל חי במציאות של חוסר מקדש, כך שקשה לנו להבין מה כל כך חסר לנו. במרוצת שנות הגלות, קיומו של עם ישראל חדל להיות קשור למקדש, וממילא הפך חסרון המקדש לפרט שולי.

בעשרות השנים האחרונות, מאז ששב עם ישראל לארצו, נוסף קושי נוסף לתחושת האבל. הרגשה רווחת היא, שעם ישראל הגיע אל המנוחה והנחלה - אנו כבר לא בגלות המרה אלא בארץ ישראל, ולכן אין חסר לנו דבר. יש לנו ב"ה מדינה, ישיבות ואפילו צבא משלנו; מה כל כך חסר לנו בכך שאין מקדש?

ריה"ל, בכמה מקומות בספר הכוזרי, עומד על הטעות הרווחת כאילו עם ישראל יכול להמשיך את חייו הרוחניים ללא מקדש וללא חיים מלאים בארץ. את המקדש משווה ריה"ל ללב בגופו של האדם (ב', כו; לב). כמו שאדם אינו יכול להתקיים בלי לב, כך עם ישראל בלי מקדש הוא עם חסר רוח חיים. ריה"ל אף מקצין וקובע כי בגלות, עם ישראל מצוי במצב גרוע יותר מאשר אדם בלי לב:

"אמר הכוזרי: אם כן, אינכם היום כי אם גוף בלא ראש ובלא לב.

אמר החבר: כן הדבר כאשר אמרת - גדולה מזאת! אף לא גוף כי אם אברים מפוזרים" (ב', כט-ל).

קיומו של עם ישראל בארץ הוא קיום הגוף, ואילו המקדש הוא קיומה של הנשמה. הנשמה היא החלק הא-לוהי שבאדם, וכך המקדש הוא הקשר של עם ישראל לא-לוהיו. לכן, כשעם ישראל אינו מצוי בארץ, אין לו אפילו גוף. כשעם ישראל נמצא בארץ אך ללא מקדש - זהו גוף בלא נשמה. ייעודו המרכזי של עם ישראל אינו לקיים את הגוף הלאומי, אלא לפתח את נשמתו, את הקשר עם הקב"ה: "יעודנו הם כי נדבק בענין הא-לוהי... וכי יתחבר הענין הא-לוהי בנו באותות גדוּלה" (א', קט). לכן, הטענה כאילו הגענו כיום אל המנוחה והנחלה היא מופרכת מיסודה: אין אנו אלא במדרגה של קיום הגוף בלבד, בלי העיקר שלו - הנשמה.

האם זה אומר כי כעת אנו בעצם במדרגה השווה לשאר האומות, שהרי גם להם יש רק גוף לאומי ללא חיבור אל הא-לוהי? - ודאי שלא.

ריה"ל מציין כמה גורמים שעדיין מבדילים את עם ישראל, גם בגלות, משאר האומות: יש לנו עדיין את מצוַת המילה ומצוַת השבת, המהוות אות ברית נצחית בין ה' לבינינו, גם בגלות, וממשיכות לחבר אותנו לא-לוהי (ב', לד). גורם נוסף המחיה אותנו גם כעת, ללא נשמתנו, הוא האמונה בכך שנחזור ונבנה את המקדש. ריה"ל מצטט בהקשר זה את הפרשייה בדברים, שאותה קוראים בתשעה באב, העוסקת בחזרת עם ישראל אל הקב"ה. האמונה בבניין המקדש ובחזרתו של עם ישראל למצבו הרוחני בעתיד, היא הנותנת לנו חיים גם בזמן החורבן והגלות. ללא האמונה הזאת, נישאר רק עם גוף ללא שום חיות ונשמה: "אין אנו אפוא במדרגת מת, כי אם במדרגת החולה הנגוע במחלת השחפת אשר כל הרופאים נתיאשו מרפואתו, אך הוא עודנו מצפה להרפא בדרך נס".