חציצה בטבילה ובנטילת ידיים

  • הרב ברוך גיגי

חציצה בטבילה ובנטילת ידיים* / הרב ברוך גיגי

הלכה רווחת היא, שכל דבר החוצץ בטבילת הגוף חוצץ בנטילת ידיים, כפי שנאמר במפורש בגמרא בחולין:

"וכל דבר שחוצץ בטבילה בגוף - חוצץ בנטילת ידים לחולין"

(קו:)

אמנם בראשונים על אתר מופיעים דעות החולקות על כך, אולם להלכה העיקר כסברא ראשונה:

"ואפשר שנהגו להקל בחציצה לענין נטילה, כי יש אומרים שאין שייך חציצה לנטילה, אבל העיקר כסברא הראשונה"

(רמ"א, או"ח קס"א, א')

אולם למרות השוואה זו, ניתן להצביע על מספר הבדלים בין נטילת ידיים לטבילה.

הוא אינו מקפיד והעולם מקפיד

איתא בעירובין ד:, בדבר הלכה למשה מסיני בחציצה:

"דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ... וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, וגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד"

בגדרי הקפדה זו, מצינו שהטור בהלכות טבילת הגוף סובר, שאם רוב העולם מקפידים והוא אינו מקפיד, בטלה דעתו אצל כל אדם וחוצץ:

"צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת. לפיכך צריך שלא יהא עליה שום דבר החוצץ, ואפילו כל שהוא - אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו, חוצץ... כיון שדרך רוב בני האדם להקפידה בכך חוצץ"

(יו"ד, קצ"ח)

לעומת זאת, בהלכות נטילת ידיים משתמע שאם אינו מקפיד אינו חוצץ, ולא אמרינן בטלה דעתו:

"ואם אינו מקפיד עליו אינו חוצץ וכן כל דבר מועט ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ"

(או"ח קס"א)

וכן דעת הרמ"א בדרכי משה:

"דמדרכי משה הארוך משמע דלא אזלינן בתר רובא כיון שהוא אינו מקפיד, וכדעת הטור"

(שער הציון, ס"ק ט')

לעומתו, המגן-אברהם השווה נטילת ידיים לטבילה, ובתרוויהו בטלה דעתו אצל כל אדם וחוצץ.

הוא מקפיד והעולם אינו מקפיד

היתה החציצה בדבר שאין דרך העולם להקפיד והוא עצמו מקפיד, לדעת רבים מן הראשונים בטבילת הגוף חוצצת. כך הבין הב"י בדעת הטור והרמב"ם, וכך נפסק להלכה:

"והיכא דרובן אינן מקפידות וזו מקפדת מספקא לי, ונראה דהוא פלוגתא דהרמב"ם והרשב"א.. משמע מדבריו (של הרמב"ם) בהדיא, שמי שמקפיד עליו חוצץ ואע"פ שאין דרך בני אדם להקפיד בכך"

הרמ"א פסק, שגם ביחס לנטילת ידיים קיימת חציצה אם רוב העולם אינו מקפיד ורק הוא מקפיד:

"ומשום הכי לא נהגו לנקר הטיט שתחת הצפורנים לנטילה... אבל אם היה מקפיד הוא - צריך לנקרן"

אולם, האחרונים אחרים חלקו עליו:

"אבל דעת המגן אברהם ושארי אחרונים, דבכל אלו שזכר המחבר לא אזלינן בתרה כי אם בתר רוב בני אדם"

(משנה ברורה, ס"ק ז')

המגן אברהם מבאר, שכיוון שנטילת ידיים דרבנן, יש להכריע במחלוקת הרמב"ם והרשב"א לקולא.

הבית יוסף עצמו, מסתפק כיצד יש לפסוק ביחס לנטילת ידיים ונשאר ב'צריך עיון':

"ואם אין אחרים כיוצא מקפידין והוא מקפיד נראה דאזלינן אבתריה וחוצץ דכל שהוא מקפיד אין לך חציצה גדולה מזו, מיהו אפשר דבהא נמי אמרינן דבטלה דעתו אצל שאר אנשים שהם כיוצא בו וצ"ע"

לאור זאת, יש להתקשות בדברי הטור: אם הכריע במחלוקת הרמב"ם והרשב"א לעניין טבילה לחומרא - כלומר, שכאשר הוא מקפיד והעולם אינו מקפיד, בכל זאת חוצץ; מדוע הסתפק לעניין נטילת ידיים? מעבר לכך, מדבריו משתמע שהספק בנטילת ידיים הוא בדברי הרשב"א עצמם?

לכאורה, ניתן היה להסביר שכיוון שנטילת ידיים דרבנן וטבילת הגוף דאורייתא - על כן הספק עולה דווקא בנטילת ידיים, וכן משמע מן הב"ח:

"וצריך לומר דבזה הקלו בנטילה, כיוון שאין כל אדם יכול ליזהר בזה. ואע"פ שאמרו כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה, אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ"

אולם, נראה לענ"ד שהסבר זה דחוק במקצת: הניחא אם לא היינו מצריכים דיני חציצה בנטילת ידיים כלל, אבל לאחר דקיי"ל שאף בנטילת ידיים שייכי דיני חציצה, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, יש לתת טעם 'אמיתי' לכל שינוי בין התחומים!

על מנת לתרץ את הקושיות נקדים ונבאר שני עניינים:

1. טעם הדין שכאשר רובו מקפיד עליו חוצץ מדאורייתא.

2. היחס בין נטילת ידיים לטבילת הגוף.

רובו ומקפיד עליו - חוצץ

בטבילת הגוף נחלקו ראשונים, האם ההקפדה הגורמת לחציצה תלויה בדעת הטובל בלבד, או שיש להתחשב בדרך העולם. כפי שראינו לעיל, הבית יוסף הבין בדעת הרמב"ם שמתחשבים בדעתו בלבד:

"דמשמע דלא תלה הדבר אלא בקפידתה של זו, אבל אם אינה מקפדת, אע"פ שדרך שאר נשים להקפיד לא חייץ, דבתר דידה אזלינן בין להקל ובין להחמיר"

ואילו דעת הרשב"א הפוכה:

"דכיוון שאין דרכן של אנשים להקפיד, אע"פ שזה מקפיד בטלה דעתו"

(תורת הבית הארוך ל"ב, ע"ב)

נראה להסביר, שהמחלוקת תלויה בהבנת היחס בין שתי הלכות שונות שנאמרו בטבילה:

א. הצורך בביאת כל גופו במים.

ב. הצורך שיבואו המים על בשרו.

אפשר להבין, שכשם שצריך שכל גופו יבוא במים, כן צריך שיבואו המים על כל בשר; כלומר, ביאת המים על בשרו מגדירה את ביאת כל גופו במים. ממילא, אם לא באים המים על כל בשרו, אין ביאת כולו במים. לפיכך, דווקא רובו ומקפיד עליו חוצץ, כיוון שאם אינו מקפיד עליו הוי החציצה כגופו, והמים הבאים על החציצה נחשבים כאילו באו על גופו.

דברים דומים כתב הרשב"א לגבי אשה שצבעה שערה לנוי:

"והרי זו כאילו היא מגופו של שער וכבגד צבוע, שאין הצבע כדבר הנוסף וחוצץ אלא כעיקרו של בגד ואינו חוצץ"

היינו, אף שהדבר החוצץ אינו חשוב כגוף עצמו, מ"מ בטל לגוף ואינו מהווה חציצה, כך שניתן לראות את המים כבאים על הגוף.

לעומת זאת, אפשר להבין שמדובר בשתי הלכות נפרדות: הלכה אחת מחייבת שיבואו המים על כל גופו כאחת, כפי שנאמר בתורת כהנים "מה ביאת שמשו כולו כאחת אף ביאתו במים כולו כאחת"; והלכה שניה, שיבואו המים על בשרו. לפי הבנה זו, מעיקר הדין יש צורך שתהא ביאת כל בשרו במים, אולם מהלכה למשה מסיני למדנו שיוצאים ידי חובה גם אם המים באו על רובו המקפיד, על אף שאותו אדם לא קיים בשלמות את הדין שיבוא כל בשרו במים, במידה ויש עליו חציצה במיעוטו שאינו מקפיד.

הרמב"ם סבור כהבנה הראשונה, שצריך שיבואו המים על כל בשרו והא דאינו חוצץ כשאינו מקפיד משום דחשיב כגופו. א"כ, מסתבר שכיוון שהחציצה אמורה להיות 'כגופו', עדיפה הגדרה סובייקטיבית. לכן אזלינן בתר דעתו דווקא, וגם אם אחרים אינם מקפידים - לגבי האדם הטובל החציצה איננה נחשבת כגופו וחוצצת. לעומת זאת, הרשב"א סובר כהבנה השניה. לשיטתו, הלכה למשה מסיני היא שחידשה שמספיק שיבואו המים על רובו המקפיד. ממילא, יותר פשוט לתלות זאת בגדרים אובייקטיביים, היינו בהגדרת העולם.

גדרי דין נטילת ידיים

נתבאר לעיל, שבטבילה קיים דין ביאת כולו במים לכו"ע, ומחלוקת אם שווה לדין ביאת מים על בשרו.

בנטילת ידיים, פשיטא שאין דין ביאת כולו במים, שהרי צריך שהמים יבואו על היד בלבד. כיוון שכך, במידה ובטבילה אנו פוסקים שאין חציצה כאשר האדם עצמו מקפיד והעולם אינו מקפיד, מחמת דין ביאת כל גופו במים - בטבילה לא נאמר כך ונחמיר.

אמנם, עדיין יש להסתפק בכך, כיוון שייתכן שגם בנטילת ידיים קיים דין 'ביאת כולו', אולם כיוון שמדובר בנטילת ידיים יש צורך ב'ביאת כל ידיו' במים. לפי הבנה זו, עדיין שייך דין 'ביאת כולו' בנטילת ידיים, וכשם שבטבילה הכל תליא בדעת האדם, כך גם בנטילת ידיים.

אם כן, מובן מדוע הרשב"א הכריע לחומרא ביחס לטבילה ובכל זאת הסתפק ביחס לנטילת ידיים, כפי שמשתמע מדברי הבית יוסף.



* השעור הופיע בדף-קשר 192 ולא עבר את ביקורת הרב.