חצי שיעור (א)

  • הרב משה טרגין

חצי שיעור (חלק א')

חצי שיעור אסור מן התורה

הגמרא במסכת יומא (עד.) מביאה מחלוקת יסודית בין רבי יוחנן וריש לקיש ביחס לאכילה של מאכל אסור בכמות שהיא פחותה משיעור האיסור. למשל, לגבי רוב איסורי האכילה מוגדר שיעור מינימלי של כזית כדי לחייב בעונש על האכילה. האם אדם שיאכל פחות מכזית יעבור על איסור תורה - גם אם לא ייענש עליו - או שמא אכילת כמות כזו מותרת ביסודה מן התורה ונאסרה רק מתקנת חכמים?

"גופא: חצי שיעור, רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה; ריש לקיש אמר: מותר מן התורה. רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה; כיון דחזי לאיצטרופי (=שראוי להצטרף) - איסורא קא אכיל. ריש לקיש אמר: מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא - וליכא".

ריש לקיש סבור שאכילה פחות מכשיעור מותרת מן התורה, בעוד לדעת רבי יוחנן אכילת חצי שיעור - כלומר, כל כמות שהיא פחות משיעור - אסורה מן התורה כמו אכילת שיעור מלא. בשעורים שלפנינו ננסה להבין את דעתו של רבי יוחנן. אם אכן אין נענשים על פחות מכשיעור, מדוע אנו אומרים שהאכילה הזו אסורה?

סברה או פסוק

ייתכן שניתן לרדת לסוף כוונתו של רבי יוחנן באמצעות בחינת המקור בפסוקים שבו הוא תומך את דבריו. לכאורה, אותה סוגיה במסכת יומא מציעה בעצמה כמה הסברים לשיטתו. ראשית, הגמרא מציעה שהדין בנוי על המושג של 'חזי לאצטרופי' - היכולת הפוטנציאלית לאסוף ולצבור את הכמויות הקטנות עד שיצטברו לשיעור שיש בו כדי לחייב. לאחר מכן הסוגיה מצטטת ברייתא שבעזרתה רבי יוחנן לומד את שיטתו מפסוק מפורש:

"איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה - תלמוד לומר 'כל חֵלֶב' (ויקרא ז', כג)".

הברייתא אכן מעלה את התמיהה - כיצד ניתן לאסור על אכילה של פחות מכשיעור למרות שאין עונש על אכילה כזו; התשובה לתמיהה היא שהדין הזה נלמד מייתור מילה בפסוק האוסר על אכילת חֵלֶב:

"דבר אל בני ישראל לאמר: כל חֵלֶב שור וכשב ועז לא תאכלו".

ההדגשה על האיסור לאכול "כל" חֵלֶב מצביעה על כך שהתורה מתייחסת לכמות שהיא פחות מכזית כמו לכמות של כזית ויותר. המונח הזה מרחיב את היקף האיסור כך שהוא כולל גם כמויות קטנות.

סייג או דין מהותי

לעומת זאת, אם הסברה האוסרת חצי שיעור היא סברת 'חזי לאצטרופי', אולי כמות של פחות מכזית איננה אסורה מעיקר הדין. ההלכה איננה רואה את המאכל הזה כחפצא של איסור, משום שאין בו את הכמות המספיקה להחיל איסור כזה. מה שגורם את האיסור הוא חשש צדדי: אם אדם יאכל את הכמות הזו, הוא עלול להמשיך ולאכול בשגגה ולהגיע לכמות המחייבת, ובכך לעבור על איסור מן התורה. לפי ההבנה הזו, חצי שיעור הוא דוגמה לדין שבאופיו הוא סייג שקבעה התורה, כלומר איסור שנקבע כדי לסייע לנו להימנע מהפרת איסור חמור יותר. התורה אסרה עלינו לאכול חצי שיעור, ובכך היא מגינה עלינו מפני אכילת שיעור מלא. (דיון נרחב בשאלה אם יש סייגים שנקבעו מדאורייתא אפשר למצוא בספר לקח טוב לרבי יוסף ענגיל.)

מסתבר שגם הראשונים חלוקים ביניהם בשאלה מהו המקור לדין חצי שיעור בתורה. התוספות במסכת יומא (עד. ד"ה כיוון) סבורים שהדין נלמד ישירות מן הפסוק, ואילו הריטב"א (שם) טוען שהמקור לאיסור הוא סברת 'חזי לאצטרופי', והיא העומדת מאחורי הלימוד מן הפסוק:

"כיון דחזי לאיצטרופי איסורא אכיל. ואף על גב דרבי יוחנן מ'כל חלב' נפקא ליה כדאיתא בסמוך, מפרשינן לדידיה טעמא דקרא".

ייתכן שהמחלוקת הזו משקפת את הדיון בדבר אופי האיסור: האם רבי יוחנן מתייחס לחצי שיעור כאל דבר אסור מצד עצמו, או שלשיטתו האיסור הזה נועד רק להוות סייג מפני אכילת השיעור המלא?

חצי שיעור באבר מן החי וגיד הנשה

כמובן, הדרך הפשוטה לברר את החקירה הזו היא לעיין מה דינו של חצי שיעור במצבים שבהם אין חשש לאכילת שיעור מלא. לדוגמה, הפרי מגדים (יורה דעה סימן ס"ה, משבצות זהב, ס"ק ד ד"ה נסתפקתי) תוהה האם ניתן ליישם את דינו של רבי יוחנן לגבי איסור אבר מן החי. הגמרא במסכת חולין (קג:) מביאה דעה שלפיה אם אדם חצה כזית של אבר מן החי לשני חלקים, ולאחר מכן אכל את שתי החתיכות, הוא איננו לוקה על אכילה זו:

"חלקו מבחוץ מהו? - אמר ליה: פטור".

(רש"י: "חלקו מבחוץ - לכזית אבר מן החי, נחלק לשנים קודם שיתננו לתוך פיו, ואכל זה לבדו ואחר כך חציו השני".)

בדרך כלל, אדם שאוכל כזית של איסור בחלקים קטנים עובר על האיסור, בתנאי שאכל את הכזית כולו בכדי אכילת פרס (כלומר במשך הזמן הנדרש כדי לאכול כמות של פרס). רש"י (שם ד"ה מהו) מסביר שמאחר שאבר מן החי הוא איסור חריג (מכיוון שהוא חל גם על דברים שאינם נחשבים כמאכל, כמו עצמות וגידים), איננו יכולים להתייחס אליו באמות המידה הרגילות, אלא אנו מוגבלים לגדרי האיסור שקבעה התורה ביחס לאיסור מסוים זה. לכן מי שאוכל כזית שלם בבת אחת יעבור על האיסור, אבל מי שיאכל רק חתיכות קטנות מכזית, ואפילו בכדי אכילת פרס, לא יעבור על האיסור:

"מהו - מי מצטרפי לחיוביה ככל שאר איסורים, דקיימא לן דמצטרפי שיעורייהו לחצאין בתוך כדי אכילת פרס... או דילמא כיון דחידוש הוא - דהא גידין ועצמות דעלמא לא מיחייב עלייהו, והכא מיחייב - ואימא אין לך בו אלא חדושו, וכי אכיל ליה בבת אחת מיחייב, דסתם אכילה - בבת אחת משמע, אבל לחצאין לא".

על פי דברי רש"י אלה, שואל הפרי מגדים האם לשיטת רבי יוחנן הדין של חצי שיעור יחול גם על אבר מן החי, או על גיד הנשה - איסור שיש לו אותו אופי חריג כמו איסור אבר מן החי. הגמרא מתייחסת לגיד הנשה כאל "עץ" וקובעת שאין בו 'טעם', ומסבירה שהאיסור חל עליו למרות מאפיינים אלה - מה שמראה על הדמיון לאיסור אבר מן החי. לאחר שכבר הסכמנו שחתיכות קטנות מכזית של אבר מן החי או של גיד הנשה אינן יכולות להצטרף לכדי שיעור כזית המחייב - שואל הפרי מגדים, האם מותר לאכול חצי שיעור של אבר מן החי?

"נסתפקתי... אם חצי שיעור אסור מן התורה בגיד הנשה כשאר איסורין או לאו... דכל דלא חזי לאיצטרופי אין איסור מן התורה... אם כן אני מסופק, הא דאמרינן חזי לאצטרופי, אי הפירוש הואיל אי יאכל מעט מעט כדי אכילת פרס יבא לידי מלקות וכרת, משום הכי אסרה התורה חצי שיעור שלא ישכח ויאכל מעט מעט... והנה בגיד הנשה קיימא לן עץ הוא והתורה אסרתו... והלכתא דכזית כדי אכילת פרס לא נאמרה כאן... ולפי זה יהיה חצי שיעור מותר מן התורה בגיד הנשה, דלא שייך חזי לאצטרופי".

אם אדם יאכל חצי זית של אבר מן החי או של גיד הנשה, אין שום דרך שבה אכילה נוספת של כמויות קטנות תביא אותו להתחייב בחיוב של השיעור המלא. חצי שיעור, להבנת הפרי מגדים, אסור רק בשל 'חזי לאצטרופי' ובשל החשש שאכילת חתיכה קטנה תוביל בשגגה לאכילת שיעור כזית מלא; במצבים שבהם אכילה כזו לא תוכל להביא לידי חיוב, ייתכן שאין שום איסור מן התורה (איסור מדרבנן בוודאי קיים) על חצי שיעור!

המנחת חינוך (מצווה שס"ח ס"ק טז) מרחיב את השאלה גם לגבי נזיר שאוכל חרצנים של ענבים. מאחר שלחרצנים אין את התכונות הבסיסיות המגדירות 'אוכל' בהלכה, האיסור החל על נזיר לאכול אותם הוא בבחינת חידוש שחידשה תורה - כמו איסורי אבר מן החי וגיד הנשה; משום כך, נזיר שיאכל כזית שלם בבת אחת יפר את האיסור, אך כמויות קטנות מכזית לא יצטרפו לכדי חיוב. כתוצאה מכך, ייתכן שחצי שיעור לא יהיה אסור מן התורה במקרה כזה:

"אך לאוין דחרצנים וזג, דברים אלו אינם ראויים לאכילה... אף על גב דבכל איסורים שבתורה אינו חייב אם אינו ראוי לאכילה, שאני הכא שהתורה אסרה כך, כמו גיד הנשה שהתורה אסרה אף דהוא עץ בעלמא... ולפי זה חצי שיעור גם כן מותר, דלא שייך חזי לאצטרופי... והדברים עתיקים בענינים אלו".

חשש אחר ב'חזי לאצטרופי'

כמובן, הפרי מגדים עצמו מודע לאפשרות הנוספת להבנת דין 'חזי לאצטרופי' - הבנה שלפיה דין חצי שיעור חל גם על אבר מן החי. אכן, אם 'חזי לאצטרופי' הוא חשש שהאדם ימשיך לאכול יותר מחצי שיעור ויגיע עד לכדי שיעור מחייב, חשש כזה איננו קיים ביחס לאיסורים שאינם מצטרפים. אך אם 'חזי לאצטרופי' מייצג חשש אחר - שהאדם שיאכל חצי שיעור בהיתר, יטעה לחשוב בזמן אחר שמותר לאכול גם שיעור מלא - החשש הזה יתקיים גם ביחס לאבר מן החי. אם לא נאסור על אכילת שעור חלקי של אבר מן החי, ייתכן שבהקשר אחר אדם ייגרר לאכול את השיעור המחייב כולו. משום כך כל חצאי השיעורים - גם של אבר מן החי, גיד הנשה וחרצני ענבים - צריכים להיות אסורים מן התורה.

רבי עקיבא איגר, באחת מתשובותיו (סוף סימן קנ"ד) מתאר תרחיש דומה לשאלה שעלתה בדברי המנחת חינוך: נניח שאדם נשבע שלא לאכול דבר מאכל מסוים, ולאחר מכן חלק מאותו מאכל אבד, ונשאר רק חלק מהשיעור שהיה בתחילה. האם אכילת אותו חצי שיעור שנשאר תהיה אסורה, לשיטת רבי יוחנן האוסר חצי שיעור מן התורה? גם במצב הזה החשש הרגיל של חצי שיעור איננו חל; כבר לא קיימת בעולם כמות שתוכל להצטרף לכדי כזית, מאחר ששאר הכמות האסורה אבדה מן העולם:

"ואולי יש לומר, דהא דחצי שיעור אסור היינו בעוד שהאיסור בעין בכזית, בזה שייך חזי לאצטרופי לשיעור שלם; אבל באכלו ושייר חצי שיעור, דליכא שיעור בעולם, ולא שייך חזי לאצטרופי - מותר לאכלו... וצריך עיון לדינא".

המקרה הזה דומה מבחינת מערכת השיקולים שבו למקרים שדנים בהם הפרי מגדים והמנחת חינוך, שבהם לא קיים החשש שהאיסור יצטרף לכדי כמות מחייבת, אבל החשש לטעות עתידית קיים. אמנם יש להעיר שעצם המושג של 'חצי שיעור' ביחס לדבר שנאסר בשבועה איננו פשוט כלל. רבי עקיבא איגר יוצא מנקדת הנחה שדין חצי שיעור חל גם על מאכל שאדם אסר על עצמו בשבועה; יש מקום רב לחלוק על ההנחה הזו, אך נושא זה זוקק דיון לעצמו והוא מעבר להיקף השיעור שלנו.

דוגמה נוספת למצב שבו חצי שיעור איננו יכול להצטרף לכדי שיעור מלא הוצגה על ידי הנודע ביהודה (אורח חיים, מהדורה תניינא סימן נ"ג) והחתם סופר (חלק ז', סימן מ"ב). אם אדם אוכל חצי שיעור של חמץ סמוך לסופו של יום טוב האחרון של פסח, או שהוא אוכל חצי שיעור ממזון כלשהו מייד לפני סוף יום הכיפורים, האם הוא עבר על דינו של רבי יוחנן? בכל אחד משני המקרים, אכילה נוספת לא תוכל להביא לידי חיוב, ולכן אולי סברת 'חזי לאצטרופי' לא שייכת כאן:

"ולפי זה באיסור התלוי בזמן כמו חמץ בפסח, אם אכל חצי שיעור בסוף יום שביעי של פסח ששוב אין פנאי לאכול יותר - לא חזי לאצטרופי".

מה שמפליא בכל מגוון השיטות שראינו הוא העמדה החד-משמעית של כולן, שאיסור חצי שיעור נובע רק מתוך סברת 'חזי לאצטרופי'. בהחלט, אם סברת 'חזי לאצטרופי' היא היסוד היחיד של הדין, יש לבחון היטב את היקפה, ואולי אכן במקום שבו אין חשש להצטרפות האיסור לא יחול דין 'חצי שיעור'. אמנם, אם נבין שאיסור חצי שיעור מבוסס על חשש מהותי יותר - שגם כמויות קטנות יותר הן אסורות מעיקר הדין (גם אם ללא עונש) - פג התוקף לשאלתו של הפרי מגדים והמקרים המקבילים. אסור לאכול חצי שיעור של כל איסור אכילה שהוא, משום שגם כמויות קטנות מכזית כלולות בהיקף האיסור - בלי קשר לחשש מפני הצטרפות של הכמות לכדי שיעור מלא של איסור.