חצי שיעור | 3

חצי שיעור (חלק ג') - הגדרת האיסור וסיווגו

בשיעורים הקודמים תיארנו שתי דרכים שבהן אפשר להבין את דין חצי שיעור, ותהינו האם דין חצי שיעור קיים גם במצבים שבהם השיעור עצמו הוא הגורם להגדרת הפעולה כמעשה איסור (עשיית מלאכה, הכנת קטורת). בשיעור שלפנינו ננסה להכריע לאיזו קטגוריה של מצוות משתייך דין חצי שיעור על פי שיטתו של רבי יוחנן. כזכור, על פי הגמרא במסכת יומא (עד.) רבי יוחנן סובר שחצי שיעור אסור מן התורה, אך אין מוטל עונש על מי שמפר את האיסור. האם יש להבין שהאיסור של חצי שיעור הוא איסור ככל האיסורים, מלבד היעדר העונש על הפרתו, או שמא העובדה שלא קיים עונש משקפת אופי מהותי, ייחודי לאיסור זה?

חצי שיעור - סייג בפני האיסור

מתוך שאלה זו בוקעת ועולה תוצאה מעניינת. כפי שכבר הוזכר, גם רבי יוחנן - שלדעתו חצי שיעור אסור מן התורה - מסכים שאין עונשים במלקות על חצי שיעור. מהו המקור בפסוקים לפטור הזה? מדברי התוספות במסכת יומא (עד. ד"ה כיון דחזי) ניתן להסיק שלדעתם הסיבה לכך שאין לוקים על חצי שיעור היא משום שאכילה של פחות מכזית איננה מוגדרת כמעשה אכילה מבחינה הלכתית. מאחר שהתורה מתארת את האיסורים השונים במונחים של אכילה, אי אפשר לחייב מלקות על מעשה שאיננו נכנס לגדר אכילה. כלומר, מאחר שהתנאי המחייב באיסורים אלו הוא מעשה אכילה, חצי שיעור - שאיננו כלול במה שנחשב אכילה בתפיסת ההלכה - איננו גורר עונש. לפי הבנה זו, יש לתמוה על כך שרבי יוחנן בכלל אוסר חצי שיעור. התשובה לתמיהה זו תהיה, קרוב לוודאי, שהאיסור מהווה רק סייג המיועד למנוע הפרה של האיסור האמתי - אכילה של יותר מכזית.

אמנם הסברה הזו נראית משכנעת, אולם היא מעוררת בעיה קשה: מדוע לא נחייב מלקות על חצי שיעור באיסורים שאינם תלויים באכילה? כמה מן הפוסקים מצביעים על כלאי הכרם ובישול בשר בחלב כדוגמה לאיסורים שאינם איסורי אכילה, וממילא אמורים לגרור עונש מלקות על הפרתם גם בפחות מן השיעור המלא. ללא ספק, הגישה שהצענו לא תוכל לפטור מן העונש איסורים שאינם מבוססים על מעשה אכילה.

פטור מעונש בחצי שיעור - גזרת הכתוב

ניתן להציע כיוון שונה לגמרי בהבנת הסיבה לכך שאין עונש על אכילת חצי שיעור בשיטת רבי יוחנן. כפי שהזכרנו בשיעורים הקודמים, רבי יוחנן סבר שהאיסור על חצי שיעור נלמד מדיוק מן הפסוק (ויקרא ז', כג):

"דבר אל בני ישראל לאמר: כל חֵלֶב שור וכשב ועז לא תאכלו".

ייתכן שלשיטת רבי יוחנן הלימוד הזה גם מרמז על הפטור ממלקות. יש גם מי שהציע שהפטור נלמד בהלכה למשה מסיני. כך או כך, האופי והמבנה של דין חצי שיעור לאור ההבנה הזו הם שונים לגמרי מאשר בגישה הקודמת. חצי שיעור אכן נחשב כמו האיסור הבסיסי הרגיל, ומבחינה סברתית יש לחייב גם עליו מלקות; רק בשל הלימוד מהפסוק או מההלכה למשה מסיני אין מענישים. כאן אנו רואים את הדגם השני של חצי שיעור - הוא מקרה מיוחד של האיסור הרגיל, ולא איסור נפרד המתפקד כסייג בפני איסור אחר.

מצווה מפורשת או "איסור בעלמא"

שאלה נוספת, שיכולה להתקשר לאותו נושא, עוסקת בשיוך הקבוצתי של דין חצי שיעור. האם קיים כאן לאו - מצוַת לא תעשה - על אכילת חצי שיעור, או שהאיסור הזה משתייך לקבוצת ציוויים שנאסרו שלא בלימוד מפורש מפסוק? התוספות במסכת שבועות (כג: ד"ה דמוקי לה) כותבים במפורש שאין לאו:

"חצי שיעור דליכא אפילו עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד".

לעומת זאת בדברי המגן אברהם (על שולחן ערוך אורח חיים, סימן שכ"ח סעיף יד) מוצגת דעה חולקת. השולחן ערוך שם פוסק שאם יש הכרח להאכיל חולה מסוכן בשבת, עדיף לשחוט עבורו - בשבת - בהמה כשרה, מאשר להאכיל אותו בשר נבלה, אפילו מוכן לפנינו:

"היה חולה שיש בו סכנה וצריך בשר, שוחטים לו, ואין אומרים נאכילנו נבילה".

רוב הראשונים מסבירים את הפסיקה הזו על פי העיקרון שלפיו כל הלכות שבת בטלות מעיקרן אל מול חולה מסוכן ("הותרה שבת אצל פיקוח נפש"); משום כך אנחנו מתנהגים בדיוק כאילו היה היום יום חול. אך המגן אברהם מצטט את שיטת הר"ן (יומא ד: ד"ה וגרסינן), שמציע נימוק אחר לפסק השולחן ערוך:

"אבל הר"ן כתב הטעם דבנבילה עובר על כל כזית ממנה, ובפחות מכזית איכא נמי איסור דאורייתא אף על פי שאין בו מלקות, והוי הרבה לאוין וחמירי מלאו אחד דשבת".

השולחן ערוך הכריע בעד השחיטה משום שבשחיטה עוברים רק על איסור אחד, בעוד שבאכילת בשר נבלה כרוכים איסורים רבים; חשבון פשוט מחייב אותנו לשחוט בהמה עבור החולה כדי למעט באיסורים. הר"ן הוסיף שאפילו האפשרות להאכיל את החולה בפחות מכזית בשר נבלה איננה עדיפה, משום שגם בה כרוכים איסורים רבים - ולא איסור יחיד. מדברים אלו ניכרת בבירור הנחת יסוד שלפיה גם בחצי שיעור יש לאו, ולכן איננו יכול להוות חלופה מעשית לשחיטה בשבת.

"מושבע ועומד מהר סיני"

הסתעפות מעניינת של בעיית הסיווג הזו היא השאלה האם חצי שיעור נחשב כאיסור 'מפורש'. בדרך כלל אין הבדל הלכתי בין מצוות שנכתבו בפסוקים במפורש לבין מצוות שחז"ל למדו מהפסוקים בעזרת שלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן; המצוות משני הסוגים נחשבות מצוות מדאורייתא. קיים הבדל אחד והוא האם המצווה כלולה בין השבועות שנשבענו כולנו במעמד קבלת התורה. כמה סוגיות בש"ס מזכירות את המושג "מושבע ועומד מהר סיני" ומתארות כמה משמעויות שנובעות ממנו. לדוגמה, אם אדם נשבע שלא לקיים מצווה, שבועתו בדרך כלל איננה תקפה, משום שהיא עומדת בסתירה לשבועה שנשבע בהר סיני לקיים את כל המצוות.

האם דין חצי שיעור כלול בשבועה הזו, באופן שמי שיישבע לאכול חצי שיעור של איסור - שבועתו לא תחול, משום שהיא סותרת את מה שנשבע בהר סיני? התוספות במסכת שבועות (כג: ד"ה דמוקי לה) שמדבריהם ציטטנו לעיל סבורים שדין חצי שיעור איננו כלול ב"מושבע ועומד מהר סיני":

"כיון דליכא אלא איסור בעלמא - לאו מושבע ועומד חשיב ליה".

לעומתם הרשב"א (שם ד"ה הא דאמרינן) והריטב"א (שם כב: ד"ה או דילמא) מצטטים את דעת הרמב"ן (ד"ה נזיר) שלפיה שבועה לאכול חצי שיעור איננה תקפה, מאחר שהאיסור מפורש בתורה:

"לרבי יוחנן, כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה, הרי הוא מושבע ועומד עליו".

ככל הנראה סיעת הראשונים הסוברים שחצי שיעור הוא איסור מפורש בתורה הבינו שהדין, לפי רבי יוחנן, הוא דין מהותי; חצי שיעור של בשר נבלה הוא אכן בשר נבלה במהותו, אלא שקיים פטור מהעונש על אכילתו. מאחר שהאיסור נחשב כאיסור מהותי, הוא שייך למכלול דיני איסור נבלה, ואלה נאסרו בתורה במפורש. מנגד, התוספות תפסו את הדין של חצי שיעור כסייג בפני האיסורים החמורים יותר. באופן מהותי, איסור נבלה איננו קיים כאן; מאחר שהמושג ה'חדש' הזה של 'אמצעי זהירות' איננו כתוב בפסוקים במפורש, הוא איננו יכול להיחשב כדבר שעליו האדם מושבע ועומד מהר סיני.

"הקל הקל תחילה" בחצי שיעור

מסקנה מעניינת של המחלוקת הזו באה לידי ביטוי בדברי הרמב"ן בחיבורו המפורסם 'תורת האדם', הדן בהלכות הנוגעות לחולי, מיתה ואבלות. בשער הנקרא 'עניין הסכנה' מצטט הרמב"ן את הגמרא במסכת יומא (פג.) שלפיה אם נאלצים להאכיל חולה במאכלים אסורים, יש להשתדל להאכילו באיסורים פחות חמורים:

"תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס - מאכילין אותו הקל הקל: טבל ונבילה - מאכילין אותו נבילה, טבל ושביעית - שביעית. טבל ותרומה - תנאי היא, דתניא: מאכילין אותו טבל, ואין מאכילין אותו תרומה".

למשל, אם עלינו לבחור בין טבל לבין פֵּרות שביעית לאחר זמן ביעורם יש להעדיף את האפשרות האחרונה, משום שלגביה חלה רק מצוַת עשה, בעוד על טבל חל עונש מיתה בידי שמים. העיקרון הזה מכונה בהלכה בשם "הקל הקל תחילה".

הרמב"ן (עמ' כח במהדורת מוסד הרב קוק, ד"ה וגרסינן) טוען שהמדיניות ההלכתית הזו תקפה גם אם הכמויות המדוברות הן פחות משיעור האיסור, משום שגם לגבי כמויות קטנות קיימות רמות שונות של חומרה באיסורים:

"התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור... ונראה שאף בחולה עושין כן... ואם תשאל אם כן למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל, טבל ותרומה מאכילין אותו תרומה, והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא? אפילו הכי, כיון דבשעורא חמורין זה מזה לעונשין, אף בפחות מכשעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה".

פחות מכזית של פֵּרות שביעית נחשב פחות חמור מאשר פחות מכזית טבל. כלומר, המאכלים משמרים את הזהות האיסורית שלהם גם כאשר אין בהם את השיעור הנדרש לחלות האיסור; מדרג החומרה של האיסורים השונים עומד בעינו גם בפחות מכזית. עמדת הרמב"ן כאן ממשיכה במישרין את תפיסתו שהזכרנו לעיל, שלפיה חצי שיעור נחשב כאיסור מפורש. כל אחד מן האיסורים המוזכרים בתורה מתייחס גם לחצי שיעור של אותו איסור, וכתוצאה מכך חצי שיעור כזה נושא את זהותו של האיסור הראשוני. ניתן בהחלט לפקפק בכך שהתוספות יאמצו את הקו שהתווה הרמב"ן ביחס לרמות החומרה השונות של חצאי שיעור באיסורים שונים, וביחס להשלכה שלהן לעניין האכלת חולה מסוכן. ככל הנראה, להבנת התוספות דין חצי שיעור הוא בסך הכול מחסום - אמצעי שקבעה התורה כדי להרחיק את האדם מן האיסור. מתקבל על הדעת, לפיכך, שמדובר בקטגוריה אחידה, ושלא יהיה הבדל בין חצי שיעור של בשר נבלה לחצי שיעור של טבל.