חשיבות ההכנה בעבודת הבורא

  • הרב יהודה עמיטל

על הפסוק הראשון בפרשה, "ויקרא אל משה" אומר רש"י:

 "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו. אבל לנביאי אומות העולם - מעלה עליהם כלשון עראי וטומאה, שנאמר 'ויקר א-להים אל בלעם' " (א,א)

להתגלות הקב"ה לנביאי ישראל קודמת קריאה, בעוד שלנביאי אומות העולם הקב"ה נגלה במפתיע, במקרה, ללא הודעה מוקדמת; לנביאי ישראל יש זמן להתכונן לנבואה, לנביאי עכו"ם - אין.

מדרש תנחומא בתחילת פרשת צו אומר:

"זה שאמר הכתוב 'כי מי בשחק יערך לה', ידמה לה' בבני אלים' (תהילים פ"ט, ז) - אמר הקב"ה: אילו הייתי מבקש קרבן, לא הייתי אומר למיכאל - שהוא אצלי - להקריב לי קרבן? וממי אני מבקש קרבן - מישראל"  (צו, סימן א)

ומסביר הרבי מקוצק שהקב"ה איננו חפץ בקרבן עצמו - שאם כן היה מבקש מן המלאכים להקריב לפניו, אלא בהשקעה ובנכונות לנתינה של האדם המביא אותו.

כמו להכנה לנבואה, גם להכנה למצווה יש חשיבות עצומה. ערכה של המצווה פחות בהרבה אם נכנסים אליה ישר, ללא הכנה נפשית מוקדמת. התכוננות למצווה מביאה את האדם להזדהות עמה וליצוק לתוכה ערך רב יותר.

לדוגמא, ההכנות המרובות לחג הפסח מעניקות לו משמעות רבה. בעיות של חמץ ניתן לפתור גם ללא הניקיון המתמשך, אך לניקיון זה יש חשיבות כהכנה לחג, שתורמת רבות להרגשה.

התורה מצווה להכין מראש לשבת - "והכינו את אשר יביאו". הגמרא בתחילת מסכת ביצה מביאה את דין "הכנה דרבה" שאומר שביצה שנולדה ביום טוב שחל ביום ראשון אסורה מכיוון שהוכנה בשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב. מדוע, אם כן, לא נאסור כל ביצה שנולדה ביום ראשון על בסיס כך שהוכנה בשבת? רש"י במסכת ביצה מסביר שסעודת יום חול אינה דורשת הכנה כלל. התורה מצריכה הכנה לסעודות שבת ויום טוב על שום חשיבותן המיוחדת וכדי ליצור אותה חשיבות.

כך יש להבין גם את מוסד האירוסין. הקשר בין בעל ואישה מתוקן, עמוק וטוב יותר כאשר קודמת לו תקופת הכנה ממושכת. פילגש היא אישה שחיה עם בעלה ללא חופה וקידושין - ללא הכנה נפשית של שני הצדדים לחיים ביחד.

רעיון ההכנה הוא גם העומד ביסוד המנהג לומר "הנני מוכן ומזומן" לפני קיום מצווה – אי אפשר לגשת למצווה סתם כך, ללא הכנה מוקדמת. ועוד יש לציין בעניין זה את ההכנה לתפילה: המשנה בברכות (ל:) אומרת שחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני כל תפילה כדי להתכונן אליה.

אמנם יש גם מקום לספונטניות. הגמרא במגילה אומרת:

"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (ז:)

וכי יש כאן עידוד לעמדה של ספק ושל העדר יכולת הבחנה בין רע לטוב? כוונת הגמרא היא שאדם במצבים מסוימים צריך להגיע לכך שפועל בשכל ישר ופשוט, אינו מתלבט בשאלות מסובכות, אינו מעסיק את ראשו בלמדנות יתרה ובהתלבטויות הלכתיות, ובקיצור: להיות יהודי פשוט וספונטני, העובד את ה' בשמחה ובטוב לבב (בהשוואה לאדם שיכור שעבודת ה' שלו גם נעשית על בסיס זה). אך לא לחינם מצוי מקומה זה של הספונטניות דווקא בפורים – לאחר שנה שלמה של הכנות, שרק בעקבותיהן ניתן לדעת בוודאות כי פרץ הספונטניות יוביל להתפרצות של שמחה בעבודת ה'.