דילוג לתוכן העיקרי

חתיית גחלים ביום הכיפורים

קובץ טקסט

*

במרכז עבודת יום הכיפורים עומדת הקטרת הקטורת לפני ולפנים. בכל השנה הוקטרה הקטורת על המזבח הפנימי, אחרי שהועברו הגחלים מהמזבח החיצון. שונה יום הכיפורים בכך שהכהן הגדול חתה גחלים במחתה מעל המזבח החיצון והביא אותם לקדש הקדשים.

עבודה או הכשר עבודה?

יש לשאול מה מעמדה של לקיחה זאת: האם היא נחשבת עבודה פורמלית, או שהיא רק 'היכי תמצי' לאפשר את עבודת ההקטרה. התורה כותבת:

"ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'".     (ויקרא טז, יב)

האם בפירוט זה של מעשה לקיחת הגחלים כוונתה לציין את החתייה והלקיחה כמעשה עבודה וכחלק מעבודת הפנים, או שהלקיחה היא רק אמצעי בכדי להוביל את הגחלים למקום העבודה[1]?

איסור 'ביאה יתירה'

איתא ביומא (מז ע"א):

"כף [לקטורת] ביום הכפורים למה לי... משום דלא אפשר, דהיכי נעביד: נעייל והדר נעייל - 'הבאה אחת' אמר רחמנא ולא שתי הבאות".

הרי שלפי הגמרא אין להכניס גחלים לחוד וקטורת לחוד, כי התורה כותבת "והביא" רק פעם אחת. וממילא הכהן נזקק להביא את הקטורת בכף באותו זמן שהגחלים מועברים במחתה. ונראה לפי הפשטות, שהגדר של הבאה אחת הוא דין כללי ב"ביאה יתירה", שיש למעט ככל האפשר בכניסות לקדש הקדשים, ואין ליצור "ביאה יתירה". ועיין היטב בירושלמי על אתר:

"הכל מודין שאם הכניסן אחת אחת - כיפר, אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירה".            (יומא פ"ה ה"א)

משמע שהדין של "כניסה אחת" הוא מדין ביאה יתירה ואינו קשור כלל למעמד לקיחת גחלים ויחסה לעבודת היום.

מאידך, מהבבלי משמע שזה אינו דין כללי בביאה ריקנית, שאם כך למה לי גזירת הכתוב מיוחדת של "הבאה אחת אמר רחמנא". אלא משמע שיש דין מיוחד להביא את הגחלים יחד עם הקטורת, כי לקיחת הגחלים היא חלק ממעשה ההקטרה, ולפיכך התורה קובעת שהגחלים יוכנסו ביחד עם הקטורת. "הבאה אחת אמר רחמנא", מפני שהדברים שהכהן הגדול מביא הם חלק מאותה עבודה.

חציצה בהולכת הגחלים

ועיין עוד בברייתא ביומא (מד ע"ב):

"בכל יום לא היה לה [למחתה] ניאשתיק והיום היה לה ניאשתיק". [לפי רש"י - "טבעת בראשה שמקשקש ומשמיע קול משום 'ונשמע קולו בבואו אל הקדש'"]

תוספות מצטטים בשם הירושלמי גירסא אחרת:

"בכל יום לא היה לה נרתק והיום היה נרתק" ["כעין נרתק של עור היה עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה שלא יכווה" - לשון תוספות].

ובירושלמי פריך "ואינו חוצץ?" - הלא הנרתק חוצץ בין ידו של הכהן הגדול לבין המחתה וחציצה פוסלת בעבודת המקדש! הירושלמי מתרץ שמדובר ב"קובעו במסמר", כלומר שקבעו את הנרתק והפכו אותו לחלק מהמחתה כך שלא הייתה חציצה. מדברי הירושלמי יש להסיק שחציצה פוסלת בחתיית גחלים, ורואים שלקיחה הוי "עבודה במקדש", ולא רק 'היכי תמצי' להבאת גחלים למקום ההקטרה.

הולכת הגחלים ביד שמאל

בעניין זה יש לעיין בדברי הירושלמי בקשר לדין הולכת שמאל. בבבלי (יומא מז ע"א) יש דיון בעניין הולכת כף מלאה קטורת ביד שמאל:

"הולכה [=הולכת הדם בקרבן בהמה] בשמאל מהו? אמר להו רב ששת: תניתוה, נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו".      (יומא מח ע"ב)

הרי שהגמרא רצתה להוכיח שעבודת הולכת הדם כשרה בשמאל, מכך שהכהן הגדול הביא את הקטורת במחתה ביד שמאל. בסופו של דבר הגמרא דוחה, ופוסקת שבדרך כלל  עבודה בשמאל פסולה, וביום הכיפורים התירו. שהרי הגמרא (לעיל מז ע"א) כבר הסבירה ש"הבאה אחת אמר רחמנא", (וממילא הכהן הגדול מביא קטורת ביד אחת וגחלים ביד שנייה), ומכיוון שזו מרובה וזו מועטת, וגם שזו חמה וזו צוננת, הגחלים נלקחים ביד ימין והקטורת ביד שמאל. מהגמרא משמע שמעיקרא דדינא גם הבאת גחלים כשרה בשמאל ורק בשל השיקולים הטכניים (גחלים חמים ומרובים) אפשרו לכהן הגדול לקחת גחלים בימין וקטורת בשמאל. אמנם מהירושלמי משמע שהולכת הגחלים ביד ימין היא לעיכובא, שכתב הירושלמי:

"ויחליף - סברין מימר אם החליף פסול".

ויש לומר שהירושלמי לשיטתו, שחתיית והבאת גחלים נחשבים מעשה עבודה, וחציצה פוסלת בהם, וגם יש בהם דין של ימין כבכל עבודה במקדש שעבודת שמאל פסולה.

כלי שרת

והנה התוספות (מו ע"ב ד"ה כי) כתבו שהמחתה של יום הכיפורים בודאי הייתה כלי שרת:

"דהא כתיב 'ולקח מלא המחתה גחלי אש' משמע שהיתה כלי שרת".

התוספות שם דנים במחתה של כל השנה, ולדבריהם גם היא הייתה כלי שרת משום ש"לא יתכן לומר דווקא דיום הכפורים קדושה". הרי שלפי התוספות הפסוק של 'ולקח מלא המחתה גחלי אש' מתייחס גם לחתייה של כל השנה כולה.

מדברי התוספות אנו למדים שכלי שלקחו בו גחלים הוא כלי שרת, וסביר לומר שהתוספות יסכימו עם הירושלמי שחתייה ולקיחה נחשבים מעשי עבודה. אם החתייה - גם של יום הכיפורים וגם של כל השנה - נעשית בכלי שרת, ודאי היא נחשבת עבודה.

האם מחשבה פוסלת?

בבבלי עצמו יש התייחסות אחת למעמד לקיחת הגחלים. הגמרא שואלת (יומא מח ע"ב):

"חישב בחתיית גחלים מהו, מכשירי מצוה כמצוה דמו או לא? תיקו".

לפי רוב הראשונים שאלת הגמרא היא בקשר למעשה הלקיחה: האם מחשבה פסולה (כגון מחשבת פיגול או שלא לשמה) בשעת החיתוי פוסלת את הקטורת. ועיין רש"י שם ד"ה כמצוה דמי "והוי ליה כמחשב בעבודה". בדרך כלל רק מחשבה בשעת עבודה בקרבן (שחיטה, קבלת הדם, זריקה והקטרה) פוסלת, ושאלת הגמרא היא האם חתיית גחלים נחשבת גם היא מעשה עבודה בכדי לפסול במחשבה.

אלא שלפי זה קשה לשון הגמרא, מדוע תולה הגמרא את שאלת מחשבה בשעת חתייה בשאלת 'מכשירי מצוה כמצוה או לא'? השאלה העיקרית היא האם חתייה נחשבת עבודה או לא, ובמה זה קשור לעניין מכשירי מצוה, שהיא כנראה שאלה כללית יותר? בעניין זה עסקו התוספות ד"ה חישב:

"וכן בשעת יציקה ובלילה לא פסלה בה מחשבה אלא בד' עבודות שבמנחה שיש כנגדן בזבח, ולהכי מיבעיא ליה: אם תמצא לומר חפינת קטורת חשיבא עבודה כמו קמיצה, חתיית גחלים מהו? מכשירי מצוה כמצוה דמו, וחפינה אריכתא היא, והויא חתיית גחלים וחפינה במקום קמיצה, או לא?"

הרי שלפי התוספות הגמרא מניחה כדבר פשוט שחתייה נחשבת מעשה עבודה. אבל לא כל עבודה פוסלת במחשבה, אלא רק עבודות שמקבילות לד' עבודות בזבח - והא ראיה שמחשבה בשעת יציקה ובלילה, למרות שהן עבודות פורמליות, אינה פוסלת, כי עבודות אלו אינן מקבילות לעבודות בזבח. ומן הסתם חתייה, על אף שהיא עבודה, אינה מקבילה לשום עבודה בזבח, ולכן מחשבה בשעת חתייה לא תפסול. בכל זאת שואלת הגמרא, אולי חתייה כמכשיר לחפינה (אם נסבור "מכשירי מצוה כמצוה דמו") תחשב כחלק ממעשה חפינה וכחפינה אריכתא.

חפינת גחלים כחפינת קטורת

הגמרא (יומא מח ע"א) הקשתה "חישב בחפינת קטורת מהו", ולפי תוספות (ועיין עוד רש"י שם ד"ה מי יליף) שאלת הגמרא היא האם יש הקבלה בין חפינת הקטורת לקמיצת המנחה. קמיצה במנחה מקבילה לשחיטה בקרבן בהמה, ובשתיהן מחשבה פוסלת. אם חפינת קטורת מקבילה לקמיצה, מחשבה תפסול גם בחפינה.

לפי התוספות, הגמרא ממשיכה ושואלת: אם תמצא לומר שחפינת קטורת חשיבה כמו קמיצה, ויש בה פסול מחשבה, האם מדין "מכשירי מצוה כמצוה דמו" החתייה נחשבת גם היא חלק מהחפינה, וגם היא תפסול במחשבה? הרי שלפי תוספות אין לגמרא ספק שחתייה נחשבת עבודה, וכל השאלה הייתה האם היא חלק ממעשה החפינה ופוסלת במחשבה.

מכשירי מצווה כמצווה

שאלת הקשר בין חתיית גחלים לחפינת קטורת מחזירה אותנו לדברי הגמרא שצוטטו לעיל בעניין "הבאה אחת". אמרנו, שלפי פשטות דברי הבבלי ההלכה היא דין מיוחד בעבודת הקטורת ולא דין כללי של ביאה ריקנית. לפי תוספות מובן מדוע "הבאה אחת אמר רחמנא", כי הרי החתייה היא חלק מהחפינה ובגדר של "מכשירי מצוה כמצוה". ממילא יש צורך להביא גם את ה"מצווה" וגם את המכשיר לקדש הקדשים בהדי הדדי. השאלה הזאת בקשר למעמד החתייה נוגעת בשאלה אחרת - מעמד הגחלים עצמם[2], האם יש לגחלים קדושת קרבן (לגבי פסול יוצא ולינה וכדומה) או לא? השאלה הזאת נידונת במשנה בעדיות שהגמרא מצטטת לעיל (יומא מח ע"א)

"הוסיף ר' עקיבא הקומץ והקטורת והלבונה והגחלים, שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן".

לפי ר' עקיבא יש בגחלים דין מיוחד של הקדש, שהכלי מצרף מה שבתוכו להחשב כאילו הטמא נגע בכולו (על פי הגמרא בחגיגה כ ע"ב). אם יש קדושת הגוף לגחלים, ודין פסולי הקדש, על כורחנו החתייה נעשתה בכלי שרת שמקדש את הגחלים, ויוצא שהחתייה אכן נחשבת מעשה עבודה.

 


* מאמר זה פורסם בגליון 827 של 'דף קשר' - עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.

[1] בספר חידושי הגר"מ והגרי"ד עמ' נז-נח מובא שגם החתייה של כל השנה כולה נחשבת עבודה, ולפי זה, אין ספק שחתייה ביום הכיפורים גם היא תחשב עבודה. ועיין בדברי התוספות ביומא (מו ע"ב) שמובאים בהמשך.

[2] עיין בזה בספר אגרות הגרי"ד הלוי, בהלכות עבודת יום הכפורים פ"ב ה"ה אות ג.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)