טבילת כלים

  • הרב יוסף צבי רימון

הלכות כשרות (חלק ג') - טבילת כלים* / הרב יוסף צבי רימון

נושא זה הוא נושא מאוד מעשי, הן מצד כל איש וביתו, והן מצד אורח המתארח אצל מישהו שייתכן ואינו מקפיד על טבילת כלים, ומשום כך, אפילו שתיית מים מכוס הינה בעייתית.

מקור הדין

בחומש במדבר בפרק לא', לאחר מלחמת מדיין, כותבת התורה:

"אך את הזהב ואת הכסף, את הנחשת ואת הברזל, את הבדיל ואת העפרת. כל דבר אשר יבא באש - תעבירו באש וטהר, אך במי נדה יתחטא, וכל אשר לא יבא באש - תעבירו במים."

התורה מתארת את הכשרת הכלים, המתבססת על הכלל 'כבולעו כך פולטו', והן על מרכיב נוסף: "במי נדה יתחטא", "וטהר", וכו'.

המשנה המופיעה במסכת עבודה זרה דף עה' ע"ב אומרת:

"הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים - את שדרכו להטביל - יטביל, להגעיל - יגעיל, ללבן באור - ילבן באור."

המשנה מדברת אך ורק על חיוב הכשרת הכלים, והגמרא שם מוסיפה:

"תנא, וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי? אמר רבא דאמר קרא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת."

לאור פשט הפסוקים, ניתן היה לחשוב שרק כלים משומשים של גויים - צריכים טבילה, כי על זה מדברת התורה. רש"י שם מנסה לדייק שצריך טבילה אף בכלים חדשים מהפסוק "וכל אשר לא יבא באש - תעבירו במים" ואלו הם כלים שלא עברו באש? אלו הם הכלים החדשים. הרמב"ן חולק על רש"י ואומר שבפסוק זה הכוונה לכלים שמשתמשים בהם בצונן. הוא לומד את דין הכלים החדשים מתוך הסברא שכלים שהוכשרו נחשבים ממש ככלים חדשים, ולכן התורה בעצם דיברה על כלים חדשים.

הגמרא בהמשך מביאה מספר דינים בנוגע לטבילת כלים שישמשו אותנו בהמשך השיעור:

"מתקיף לה רב ששת אי הכי, אפילו זוזא דסרבלא נמי? אמר ליה כלי סעודה אמורין בפרשה."

כלים הזוקקים טבילה - הם רק כלים הקשורים למאכל.

"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה, אבל שאולין לא."

רק כלים הנקנים מגוי - צריכים בטבילה, אך אם רק שואל מגוי - אין צריך לטבול אותם.

"אמר ליה ההוא מרבנן... לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן כלי מתכות אמורין בפרשה."

כלי עץ, כלי חרס וכלי אבן - אינם צריכים טבילה אפילו לא מדרבנן.

"אמר רב אשי הני כלי זכוכית - הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה - ככלי מתכות דמו."

הגמרא מסיקה שכמו שכלי מתכות שנשברו - ניתן לתקנן על ידי התכתן ויצירתן מחדש - כך גם כלי זכוכית ניתן לתקנן על ידי התכה, ולכן יש חיוב לטבול אותם כמו כלי מתכות.

האם דין טבילת כלים הוא מדאורייתא או מדרבנן?

לכאורה, ברור שזה מדאורייתא שהרי הגמרא לומדת דין זה מפסוק מפורש, וכך באמת עולה מרוב הראשונים: רש"י, ר"ת, רשב"א ועוד.

הרמב"ם, לעומת זאת, כתב בהלכות מאכלות אסורות פרק י"ז הלכה ה' שטבילת כלים היא מדברי סופרים, והריטב"א כתב שלדעת הרמב"ם טבילת כלים היא מדרבנן. אמנם, יש לבחון את המושג של דברי סופרים ברמב"ם, ואכן, בשו"ת הרשב"א כותב שלדעת הרמב"ם דין זה הוא מדאורייתא.

הרמב"ן על התורה מעיר שליבו מהרהר שדין זה הוא מדרבנן והסמיכו אותו על הפסוק, אך בחידושיו על מסכת עבודה זרה הוא כותב שזה דין דאורייתא.

בכל אופן, דעת רוב הראשונים היא שזה דין דאורייתא, וכך נקטו להלכה רוב האחרונים כמו הגר"א, ה"חתם סופר", ה"חכמת אדם", ה"בן איש חי", ה"נודע ביהודה" ועוד.

אופי הדין

כאן נשאלת השאלה האם התורה אוסרת להשתמש בכלי שאיננו טבול, או שהיא לא אוסרת את השימוש, אלא רק אומרת שיש מצווה וחיוב לטבול את הכלי, ומי שלא עושה זאת - מבטל מצוַת עשה. לדעת הרי"ד וכן בשו"ת מהר"ח אור זרוע - מותר להשתמש בכלי לא טבול, אלא שיש פה ביטול מצווה.

מרוב הראשונים עולה שיש איסור להשתמש בכלי לא טבול: כך ברמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק י"ז הלכה ג', וכך פסק הרמ"א ביורה דעה, סימן ק"כ סעיף ח'.

האם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן?

ה"אור זרוע" כותב שאיסור זה הוא מהתורה, אך דעת רוב הראשונים שזהו איסור דרבנן, וכך מובא בביאור הלכה, בשו"ת "יביע אומר" ובעוד מקומות.

לכן, להלכה פוסקים שהמצווה היא מהתורה, אבל איסור השימוש בכלי לא טבול הוא מדרבנן. הרב שלמה זלמן אויערבאך מעיר שכל זה נכון כאשר הכלי לא טבול באופן זמני, אבל אם אדם החליט להשתמש בכלי לא טבול באופן קבוע - הוא עובר על איסור תורה.

כלי סעודה

מה המקור לומר שדין זה הוא דווקא בכלי סעודה?

רש"י מסביר שהתורה דיברה רק על כלים שרגילים להעבירם באש, ואלו הם כלי סעודה. הרשב"א, לעומת זאת, מסביר שהתורה דיברה על הכשרה של כלים, וזה שייך רק בכלי סעודה.

כלי זכוכית

ראינו את הגמרא בעבודה זרה שפסקה שדין כלי הזכוכית כדין כלי המתכות. ישנה גמרא אחרת בשבת דף ט"ו ע"ב המשווה בין כלי זכוכית לכלי חרס בנושא של טומאה וטהרה. הראשונים דנו בהשוואה בין שתי הסוגיות, ובעיקר בשאלת מעמד כלי הזכוכית בנוגע להגעלה.

האם חובת הטבילה של כלי זכוכית היא מדאורייתא או מדרבנן?

מפשט הגמרא נראה שזה מדרבנן כיון חכמים גזרו על כלי זכוכית עקב הדמיון בינם לבין כלי מתכות, אך אפשר להבין זאת בצורה אחרת: חכמים הבינו מדרישת התורה שהעיקרון של הכלים החייבים בטבילה הוא יכולת תיקונם, ולפי זה אף כלי זכוכית חייבים בטבילה מן התורה.

בנקודה זו נחלקו האחרונים: ה"מאמר מרדכי" וה"מקור חיים" כתבו שחיוב זה הוא מדאורייתא. ה"פרי חדש" כתב שדין זה הוא מדרבנן.

למעשה, הכרעת האחרונים היא שכלי זכוכית - חיובם הוא מדרבנן. כך מובא בתהילה לדוד, פרי מגדים, חכמת אדם, בן איש חי ועוד.

אמנם, למרות שחיובם הוא מדרבנן, בכל זאת מברכים על טבילתם. כתבו הפוסקים שאם לאדם ישנם כלי זכוכית וכלי מתכות, לכתחילה יקדים את כלי המתכות לכלי הזכוכית משום שחיובם הוא מן התורה.

כלי פלסטיק

כלי פלסטיק - אפשר להתיכם ולהחזירם למצבם המקורי. לכן, לכאורה, דינם תלוי בהבנות השונות של חיוב כלי זכוכית.

בשו"ת יביע אומר כותב הרב עובדיה שכלי פלסטיק אינם חייבים בטבילה כי חכמים גזרו דווקא על כלי זכוכית. כך כתבן גם הרב פיינשטיין ובשו"ת ציץ אליעזר. אמנם, גם ביביע אומר עצמו כתב שהמחמיר להטבילם ללא ברכה - תבוא עליו ברכה.

בשו"ת מנחת יצחק כתב שמעיקר הדין צריך להטביל כלים אלו ללא ברכה.

לגבי כלים המכוסים בציפוי זכוכית, נחלקו האחרונים, ונראה שיש לדון אותם כמו כלי פלסטיק, ולכן צריך להטבילם ללא ברכה.

חציצה בטבילה

הכלי, לפני הטבילה, צריך להיות נקי לגמרי, ולכן צריך להוריד את כל המדבקות. בדיעבד, אם לא הוריד את המדבקות: אם אלו הן מדבקות שבכוונתו להוריד - צריך לטבול מחדש, אך אם מדובר במדבקות שלא מקפיד עליהם - יצא ידי חובה בדיעבד.

צריך כמובן שהמים יגעו בכל הכלי. לצורך זה, ניתן להרטיב את הידיים לפני הטבילה, ואז לא צריך להרפות מהכלי בתוך המקווה, כי המים על הידיים מהווים חיבור למים של המקווה.

כאשר מכשירים כלי שנקנה מגוי ואיננו כשר, צריך קודם להכשירו, ואחר כך לטבול אותו. אם עשה הפוך - נחלקו האחרונים, ולכן עדיף שיטבול שוב ללא ברכה.

דיני אורח

הירושלמי בעבודה זרה כותב שמי ששואל מהנכרי - לא צריך לטבול את הכלי. מדוע? מסביר הירושלמי שטעם הטבילה הוא בגלל שהכלי יצא מטומאת הנכרי לקדושת ישראל, יש פה מעין גיור, ולכן זה רק בקנייה ולא שייך בשאלה.

מהסבר זה נוכל גם ללמוד שאוכל שבושל בכלי שלא נטבל - ודאי כשר, כיון שזה רק עניין של התקדשות הכלי ולא איסור בחומר של הכלי. כך גם פוסק הרמ"א בסימן ק"כ סעיף ט"ז.

ה"שולחן ערוך" ביורה דעה, סימן ק"כ סעיף ח' פוסק:

"השואל או שוכר כלי מהעובד כוכבים - אינו טעון טבילה, אבל אם ישראל קנאו מהעובד כוכבים והשאילו לחבירו - טעון טבילה, שכבר נתחייב ביד הראשון."

על פי זה, אדם המתארח אצל יהודי, למרות שלא קונה את הכלי - חייב בטבילה.

הרב פיינשטיין ב"אגרות משה" יורה דעה, חלק ג' סימן כב' מבאר שאם יש אוכל שלא זקוק לכלי, כגון פירות בקערה, מותר להוציא את האוכל ולאוכלו אף אם הכלי איננו טבול.

בשו"ת בית אבי (א) בסימן קט"ז דן בעניין זה, וטוען שאורח יכול להשתמש בכלי שאיננו טבול משום שאורח הוא קל יותר משואל שיש לו אחריות מסויימת על הכלי, מה שאין כן באורח.

הרב ויינברג, בעל ה"שרידי אש" כותב שאם זה כלי שרק מוציאים ממנו את האוכל - הוא איננו חייב בטבילה. הוא נשאל על קופסאות שימורים שמיוצרות אצל גויים, וענה שכיוון שרק מוציאים מהם - הם אינם חייבים בטבילה. הרבה פוסקים פקפקו בסברא זו, והתירו קופסאות שימורים מסיבות אחרות כגון זה שאין להם כלל שם של כלי. אותו טעם משמש גם לכלים חד פעמיים, ולכן לא צריך להטבילם.

למעשה, נראה שכיוון שאיסור השימוש הוא מדרבנן, הרי שיש צדדים להקל בדבר, וישנה מגמה חשובה בלהקל, כדי לשמור על יחסי חברות בין האנשים השונים, לכן ניתן לסמוך על הקולות שמנינו. כמובן שעדיף להשתמש בכלים הצריכים טבילה מספק.

כלי חשמל

כלי חשמל מהווים קושי מבחינת הטבילה, כי רוב הכלים לא בהכרח 'ישרדו' את הטבילה. ישנם כמה דרכים באחרונים כדי להתמודד עם הבעיה הזו:

ה"חכמת אדם" כותב לגבי סירים גדולים שקשה להטבילם, שאפשר לעשות בהם נקב ולהוציאם משימוש, ושאומן יתקן את זה. על פי זה, הציע הרב אויערבאך לפרק משהו בכלי החשמל כך שישבית את הכלי, ולאחר מכן לחבר בחזרה וכך לפתור את הבעיה. פירוק זה הוא דווקא בכלי עצמו ולא בתקע שלו.

הפתרון השני מופיע ב"שולחן ערוך" המדבר על בעית טבילת כלים בשבת. כפתרון, כותב ה"שולחן ערוך" שיכול לתת את הכלי לנכרי, ולשאול ממנו בחזרה, וראינו שהשואל מגוי לא צריך לטבול את הכלי.

אך האם אפשר לעשות את זה כהשאלה לתמיד? באחרונים נטו להסתמך על היתר זה אף אם הוא נעשה לתמיד. כך מופיע בדרכי תשובה, ר' עקיבא איגר, בן איש חי ועוד.

פתרון נוסף מצינו בשו"ת "חלקת יעקב" חלק א' סימן קכ"ו, הטוען שכלי חשמל ניתנים לשימוש רק כאשר הם מחוברים לתקע, ולכן הם נחשבים למחוברים לקרקע, ועל פי זה - פטורים מטבילה.

למעשה, ניתן להקל ולצרף את שני הטעמים האחרונים ולהשתמש בהם לאחר נתינתם לגוי.

הרב פיינשטיין מוסיף שרק החלק הנוגע באוכל צריך טבילה, ולכן, אם ניתן להטביל רק את החלק הנוגע באוכל, ללא קלקול הכלי - ניתן להטביל כך ולהשתמש בכלי זה.

 

* המאמר לא עבר את ביקורת הרב.